מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יא; מציאות ודין 49
אאכן עלינו עוד להוסיף, שהבחינה הזו איננה מספיקה עוד לגמרי, כי הרי עיקר התפסת הנדר הוא כקרבן וכהקדש, ושם הלא ג"כ לא ניתן להגבלות כמובן, ובכ"ז זהו המקור של "דבר הנדור", ואע"פ שבהקדש יש בעיקר איסור חתורה שלא המקדיש הוא המחזיק את האיסורים, אלא כחלה וכתרומה שהוא המקדיש עושה רק קריאת השם והאיסורים כבר חלים ממילא? אלא ההבדל הוא בזה, שבחלה ותרומה יש רק איסור, התורה, והאדם רק הביא את המציאות אבל לא את הדין שזה כבר בא ממילא כנ"ל, בעוד שבהקדש יש מלבד כל האיסורים, גם האיסור של "לא יחל דברו" כמבואר בנדה (מ"ו ע"ב), ובהאיסור הזה כמובן המקדיש הנהו לא רק הקובע את השם אלא גם כן הקובע את הדין, שכל הדין יוחזק על ידו שזהו "לא יחל דברו" איסור שדיבורו הוא יסודי ושרשו.