מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יא; מציאות ודין 52
אועכ"פ נתבאר, שהמושג הודאת בעל דין הוא שהוא בעל לא רק על המציאות אלא גם על הדין כנ"ל.
בובזה נמצא דרך איך לצאת מן הסבך בהגדר של הודאת בע"ד כמאה עדים דמי, שיש בזה חקירה עתיקה, אם זהו מטעם נאמנות או מטעם התחייבות. המהרי"ן לב אומר שזה מטעם התחייבות, כי יכול אדם לחייב עצמו, אע"פ שאינו חייב ומטעם מתנה אתינן בזה, ומוכיח, שאי אפשר להגיד שהוא מטעם נאמנות, דהא אדם קרוב אל עצמו וקרוב פסול בין לזכות בין לחוב.
גוהקצוה"ח מביא ראיות להיפך שזהו מטעם נאמנות, א) מהא דאמרינן בב"מ (ב' ע"א) "מה לפיו שאינו בהכחשה ובהזמה תאמר בעדים שישנו בהכחשה ובהזמה" ואי נימא, דזהו מטעם התחייבות מציור של מתנה איזה ענין יש בזה להכחשה והזמה וכי כלום שייכת הכחשה והזמה במתנה? ב) מהכלל של "כל האומר לא לויתי שאומר לא פרעתי דמי" אעפ"י שאין כוונתו כלל להתחייב. ג) דבחיוב חדש בעינן דוקא שיאמר אתם עדים כמבואר בסמ"ע ח"מ סי' מ' (סעיף א'). ד) איך מחוייב מודה במקצת שבועה כיון דזהו רק מתנה פשוטה.
דורוצה לומר דאמנם מטעם נאמנות הוא, ואע"פ שהוא קרוב הוא נאמן מטעם מיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה, וכדאיתא בפרק עשרה יוחסין (ע"ד ע"א) ובפ' י"נ (קנ"ז ב') שלמדים מקרא דיכיר דנאמן האב לומר זה בני בכורי ופריך יכיר למה לי הוא בעי יהיב ניהליה במתנה? וגם ע"ז שואל דא"כ לא יהיה נאמן במקום עדים דמיגו במקום עדים לא אמרינן, ואמאי אמרינן שהודאת בע"ד כמאה עדים דמי?
האכן באמת בהודאת בע"ד לפי דברינו אין כאן שני צדדים שונים אלא הכל חד הוא, כלומר, אי אפשר לנמק את זה לא על היסוד של נאמנות לבד ולא על יסוד של התחייבות לבד, אלא שיש בזה הרכבה של שני הדברים יחד, כי בודאי המהות של הודאת בע"ד הוא מהות של נאמנות ועל זה מוכיח ג"כ הלשון "כמאה עדים דמי" שזאת אומרת, שכמו שאנו מאמינים מאה עדים כך אנו מאמינים את הודאת בעל דין. אך מובן שאין בזה נאמנות של עדות אך נאמנות של בעל דין, שגם זה כלול בהלשון "הודאת בעל דין". כי עדות ובעל דין המה שני נגודים, והקושיה איך הוא נאמן בהודאת בע"ד הא אדם קרוב אצל עצמו וקרוב פסול אף לחוב? מעוררת רק תמיהא, כי באמת גם כשהבע"ד טוען לזכותו אינו פסול מטעם קרוב, כי קרוב כאשר מבארים הראשונים הוא בכלל עד אלא שהוא עד פסול, משא"כ בע"ד איננו נחשב לעד פסול, אלא שאיננו לגמרי בכלל עד, כי שם בעל דין לחוד ושם עד לחוד, עד זהו מי שאומר על אחרים ובע"ד זהו מי שמעיד על עצמו. וכמו שיש דין שמה שבע"ד אומר לזכותו איננו אפילו בכלל עד פסול ככה הדין הוא שמה שאדם מעיד לחובתו איננו נחוץ אפילו לנאמנות מסוג של עדות אלא יש לו נאמנות דוקא מצד שהוא בעל דין, ואותו הדבר המשמש לסבה לסלק את נאמנותו לגמרי כשהוא טוען לזכותו, אותו הדבר משמש לסבה לתת לו נאמנות החלטית כשהוא מדבר לחובתו, ומדוע? מפני שעל זכות איננו הבעל דין כי איננו בעל לזכות והזכות איננה מסורה בידו, לא כן החוב שבזה הוא כן בעל דין, מפני שהחוב כן מסור בידו שיכול לתת במתנה ולהתחייב למי שירצה.