מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יא; מציאות ודין 54
אואותו הדבר הוא ג"כ בהדין של "שויה אנפשיה התיכא דאיסורא" שגם בזה איסתפקו האחרונים אם זכו מטעם נאמנותם או מטעם נדר, ובאו ג"כ בשאלה בלבד אותן השאלות ששאלו בהודאת בע"ד כנ"ל אם כל הדין הוא מטעם נדר תועיל בזה שאלה?
באכן גם בזה אי אפשר לחלק את הדבר לשני צדדים ולהסתפק איזה צד לתפוס בזה, בעוד שבאמת שני הצדדים חד הוא, שבודאי זהו מטעם נאמנות, אבל הנאמנות באה מצד "שויה אנפשיה", שכל אחד הוא בעל אנפשיה לאסור איסור, והבעלות הזו נובעת מהמושג נדר שזהו "לאסור איסור על נפשו" ומתוך כך יש לו נאמנות על המציאות שמספר במה שנוגע כלפי עצמו.
גכי רק על יסוד זה בא ההבדל בין "שויה אנפשיה חתיכא דאיסורא" הנ"ל ובין "אין אדם משים עצמו רשע", כנ"ל, כי בזה האחרון אינו בעל דין, כי איננו בעל על עצמו גופא בזה, כי זהו דין התורה, ולא עביד אינש דינא לנפשיה בזה, משא"כ לענין איסור שבזה אנו כן מוצאים ציור בעלות, שהוא בעל דין בזה וזהו "לאסור איסור על נפשו".