מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יא; מציאות ודין 55
אובאופן שכזה אפשר בדרך פשוט מאד לבאר את תירוצו של הגמרא שם בקדושין "התם לא קא חייב לאחריני הכא קא חייב לאחריני" שבאמת אין אנו מוצאים הודאת בע"ד כמאה עדים דמי רק במה שיכול להתחייב עצמו אעפ"י שאינו חייב ויכול ג"כ לתת את הדבר במתנה, וציור שכזה יש רק בדיני ממונות, אבל אין ציור שכזה בעניני קדושין, כי בעניני ממונות אחד הוא נושא החיוב והשני הוא הבעל חוב אבל אין בדיני ממונות ציור כמו בקדושין שאין כאן נותן ומקבל וכמובן, שאין אנו מדברים כאן ע"ד נתינת כסף הקדושין, אלא על עצם האישות, ואין כאן מתחייב לבעל חוב, אלא שבזה הבעל והאשה שוים שצריכים לדעת שניהם מפני ששניהם מתחייבים זה כלפי זה, בזה לא שייך בכלל הודאת בעל דין.
בובאופן כזה הפירוש של "הכא חייבי לאחריני" אין דוקא בזה שאוסרה להקרובים, אלא פשוט שאין כאן כמו בדיני ממונות, זכות לאחד וחובה להשני, והודאת בע"ד הוא שמקבל על עצמו חוב כלפי השני שיקבל ע"י כך זכות, אלא ג"כ "חייבי לאחריני" ולא רק כלפי עצמו.
גוכמובן שזה לא דמי להא דאמרינן "נאמן אתה להפסיד שכרך ואין אתה נאמן להפסיד ספר תורה" בגיטין (נ"ד ב') שאנו מקבלים רק את מה שהוא חב לעצמו ואיננו מקבלים את מה שהוא חב לאחריני, כי שמה סוף סוף במה שהוא חב לעצמו יכול הוא ג"כ לתת במתנה, ועל הכסף הזה, דמי שכרו, הוא בעל – דין, אבל כאן לא האיש לבדו ולא האשה לבדה הוא בכלל בעל על התהוות הקדושין כי כל אחד מהם הוא תלוי בדעת אחרים, ואעפ"י ששניהם מודים זה לא מוסיף לנו כלום במקום שאם אחד מהם איננו בעל בדבר, ואי אפשר להגיד על שום אחד מהם "הודאת בעל – דין".
דאלא שבאמת אפשר לבוא בזה רק מצד "שויה אנפשיה חתיכא דאיסורא", ובשביל כך באומר קדשתיה בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים שהוא אסור בקרובותיה" אכן זה לא שייך כשארנו דנים על עצם התהוות בקידושין שזהו ענין משפטי כאמור, ואי אפשר לבוא בזה רק מצד הודאת בע"ד וזה לא שייך בכאן כנ"ל.