מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יא; מציאות ודין 69
אואמנם אם הלחומרא שבכל ספיקא דאורייתא אינו ברור אם זה בבחינת ודאי או ספק כנ"ל ויש בזה מחלוקת הראשונים. הנה בטומאה שהלכה היא שספק היא טומאה ברה"י טמא, בזה לית מאן דפליג, שהטומאה בזה היא טומאה ודאית, וכמו שדין התורה הוא שודאי שרץ מטמא כך דין התורה הוא שספק שרץ מטמא ברשות היחיד.
באכן גם שם יש להסתפק על מה בא הודאי אם רק על הדין או גם על המציאות, ולמשל בהספק הנ"ל ספק אם נגע בשרץ או לא, אם החידוש הוא שאנו תופסים שבודאי נגע בשרץ, אעפ"י שמצד המציאות כשהיא לעצמה אין רגלים לדבר אך הדין בא וקובע את המציאות הזו, אבל אם החידוש הוא רק בדין, יש בזה רק דין טומאת נגיעה באב הטומאה בלי שהוקבעה בזה מציאות השרץ דוקא. וכבר הבאנו את הספק הזה במדת "היוצאים מן הכלל בסבה ומסובב", אכן עיקר מקומו של הספק הוא במדה זו.
גאכן הספק הזה מעורר בנו גם עוד ספק, אם החידוש של ספק טומאה ברה"י טמא בא גם על הפרטיות שבדבר, ובספק, למשל, אם נגע בצפרדע או בשרץ הוא טמא מפני שאנו תופסים לגבי האדם שנגע שבריה זו היתה שרץ והוא הוא שנגע בו ובשבילו הוא טמא, - שזהו אם נימא שהחידוש הוא במציאות – או שהחידוש הוא רק על הכלליות שבדבר, שיש בהאדם הנ"ל כללות של טומאת ראשון לטומאה מבלי שנימא שנגע בשרץ דוקא ובשרץ זה בפרט.
דאכן עצם החקירה הזו, עוררו האחרונים שבאחרונים ואמרו בבי מדרשא בשם הגאון רבנו חיים הלוי ז"ל, אבל מקורה בראשוני הראשונים, כפי שכבר הובאה בהמדה הנ"ל מחלוקת בירושלמי נזיר פי"ח (הלכה א') "נזיר שנטמא בספק טומאה ברה"י, ר' אושעיה אמר, הנזיר מגלח ר' יו"ח אמר, אין הנזיר מגלח" – וכאן נשמעה החקירה הזו מפני שהגילוח בנזיר כבר דרוש דוקא למציאות של מת דוקא, כי על שום טומאה אחירת אין הנזיר מגלח, ודין זה אינו בא מהכלליות של טומאה, אלא מהפרטיות של מת טומאות מת דוקא, ומובן שהראשון שאמר שהנזיר מגלה סובר שהחידוש נאמר על המציאות והשני שאומר שאין הנזיר מגלה סובר שהחידוש הוא רק על הטומאה באופן מופשט.
הועוד ציור לזה דברי התוס' ביבמות (י"א ע"א) שהקשו שם על הא דאמרינן שם דספק סוטה חולצת ולא מתיבמת מכיון דבסוטה עשה הכתוב ספק כודאי ובודאי הרי לא חולצת ולא מתיבמת? ותרצו, "דדוקא להחמיר עשה הכתוב ספק כודאי ולא להקל לפוטרה בלי חליצה" – ואין הסבר לתירוץ זה רק עפ"י ההנחה, שגם בסוטה שממנה מקור בית אב להלכה שספק טומאה ברה"י טמא, אין החידוש במציאות אלא רק בדין, ואין אנו תופסים שודאי נטמאה אלא שיש בה הדין של טומאה.
ווממילא לענין פטור חליצה אי אפשר לבוא מצד שעשה בה הכתוב ספק כודאי, משום דלענין זה, לענין פטור חליצה, גם כשזינתה בודאי, הנה לא הדין המופשט הכללי פוטר אותה מחליצה, כי הלא ס"ס יש בזה רק חייבי לאוין, ובחייבי לאוין בכ"מ חולצת ולא מתייבמת, וע"כ שרק המציאות הפרטית של הזנות היא הסבה הפוטרת אותה מחליצה, מפני שטומאה כתיב בה דעריות, ובמקום שאנו דרושים למציאות ממש ע"ז לא נעשה הספק כודאי כנ"ל.