מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יא; מציאות ודין 71
אאכן כל מה שדברנו עד עכשיו במחלוקת של הרמב"ם והראב"ד הוא באופנים שכאלה, שגם להרמב"ם הוא מן התורה לחומרא, כמו ביבום שחייבים אשם תלוי שזהו באיקבע איסורא לשיטת הרמב"ם וכידוע, או בספק מ"ע במילה באנדרוגינוס או בכסוי הדם בכוי ששם לפי הסכמת האחרונים גם הרמב"ם מודה שמה"ת לחומרא.
באכן בסתם ספיקא דאורייתא שלדעת הרמב"ם מן התורה לקולא או בספק טומאה ברה"ר שלכו"ע מותר מן התורה שם ג"כ נופל הספק אם ה"לקולא" בספק איסור והטהרה בספק טומאה ברה"ר הוא בבחינת ודאי, או רק בבחינת ספק.
גכי גם בנד"ז הדין כולל יותר מהמציאות, במציאות אפשר שזוהי חתיכת נבלה ובדין זהו היתר, וכה"ג בספק טומאה ברה"ר, כמובן, וממילא גם בזה נופל הספק, אם זהו גופא דין התורה, שבספק מציאות של איסור או של טומאה ברה"ר מותר וטהור ובאופן שכזה כבר הדין הוא בבחינת ודאי, או פירוש הדבר שבספק לא אמרה התורה לא איסור ולא היתר, כי אין התורה מדברת על זה, ולפ"ז באמת גם הדין הוא באמת בספק הוא עומד כמו המציאות, אלא שאנו נוטים להקל בזה, מכיון שאין לנו ע"ז איסור מפורש מן התורה.
דוכבר האריכו האחרונים בזה, והוכיחו שבאמת אין ההיתר בתורת ודאי אלא בתורת ספק, וככה ג"כ בספק טומאה ברה"ר שספיקו טהור שג"כ הגדר שמספק אי אפשר לטמא. אבל לא שבודאי הוא טהור, והכי מוכח מגמ' סוטה (י"ט ע"ב) בשני שבילין אחד טהור ואחד טמא ולא ידוע איזהו הטמא שאם הלך בראשון ונכנס למקדש והזה וטבל, והלך אח"כ בשני ונכנס שוב למקדש שחייב ממ"נ, שכמובן שאם היינו אומרים שהספק הראשון הופתר כבר באופן ודאי ע"י הדין של ספק טומאה ברה"ר מדוע יהיה חייב, אלא ודאי שרק "ספיקו טהור" ולעולם הדבר נשאר בספק.
הובזה מתורצות הקושיות שמקשים על הרמב"ם מהא דאנו צריכים להלכה למשה מסיני שערלה בחו"ל ספיקא מותרת ואנו צריכים למעוט מקרא שספק ממזר מותר? אך כמובן ע"י כך התירוץ מבואר, כי שם הוא בבחינת ודאי היתר, ונ"מ מזה לדינא כמובן.
וועכ"פ הרמב"ם משוה את מדתו בזה, שגם במקום שסובר ספיקא דאורייתא מה"ת לקולא וגם במקום שסובר שהמ"ת ספק לחומרא כמו באיקבע איסורא, אין זה בגדר ודאי אלא בגדר ספק, שבכל הספיקות אנו נוטים להקל מצד ספק ובאיקבע איסורא אנו נוטים להחמיר מצד ספק.
זומעולם לא אמר הרמב"ם שיש היתר ודאי מה"ת להספקות, וע"י כך תסולקנה הרבה קושיות שמקשים עליו גם הראשונים וגם האחרונים.