מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — ב; סבה והעדר הסבה 4
אעדות, שכדי להיות עדים כשרים דרושים הרבה פרטים, מהם חיוביים, שיהיו גדולים וכדומה, ומהם שליליים, שלא יהיו קרובים ופסולים, ועל כל אלו הפרטים יש ג"כ לחקור, אם נחשבים לסבה גורמת לנאמנותם, או להיפך, שהעדר הפרטים הללו הם בתור סבות גורמות לפסולם.
בונ"מ ג"כ באופן שיהיה הא בהא תליא, כלומר, דאם נאמינם הם יהיו כשרים, ואם לא נאמינם יהיו פסולים, למשל, קטנים שנעשים גדולים בראש חודש והעידו על קדוש אותו החודש, שאם נאמינם המה גדולים ואם לאו המה קטנים.
גואמנם כבר עמד על הספק הזה ה"מנחת חנוך" (מצוה ד') ובספרי "דרכי משה - דרכי הקנינים" (ש"א פ"ו) הארכתי בזה והראיתי כי זהו לא ספק במציאות אחת, אך חקירה כללית מה היא הסבה והעדר הסבה בכשרות העדות ובפסולם.
דאלא שבכאן אנו מוצאים עוד הגדרה נוספת על אלו הדוגמאות הקודמות, דעד כאן הנחנו שגם בחינת "הא בהא תליא" וגם בחינת "תרתי דסתרי", תלויות בחקירה בסבה והעדר הסבה כנ"ל, והן "היינו הך", כלומר, דאותו הצד שדרוש סבה להתהוותו אי אפשר שיהיה הא בהא תליא, שהסבה תהיה תלוי' בהמסובב, ואי אפשר שתהיה סתירה בין הסבה למסובב כנ"ל, אכן, כאן, לענין עדות, אנו מוצאים שאפשר ג"כ להיות הא בהא תליא, כלומר, שאע"פ שהכשרות של העדים גופא תלויה בה בנאמנות, כמו בקטנים שהעידו על קדוש החודש שבו המה נעשים גדולים נמי שפיר דמי, וכן הוא גם בשאר פרטי הכשרות של העדות, שאעפ"י שכל עיקרם יהיו תלוים בנאמנותם נמי מקבלים את עדותם, כאשר הארכנו שם בספרנו הנ"ל, ובכן, עלינו לתפוס דאין פרטי הכשרות סבה לנאמנותם, אלא להיפך, דפרטי הפסול הם סבה לשלילת הנאמנות, ובכ"ז אנו מוצאים דפסולים הם אף במקום של תרתי דסתרי. כמו, למשל, מה שאנו מוצאים ביבמות (מ"ז א') ב"אחד שבא לפני ר' יהודה ואמר לו נתגיירתי ביני לבין עצמי - וכו' - נאמן אתה לפסול את בניך - וכו' - לדבריך עובד כוכבים אתה ואין עדות לעובד כוכבים", וכן בסנהדרין (ט' ע"ב) "וא"ר יוסף, פלוני רבעו לאונסו הוא ואחר מצטרפין להורגו, לרצונו - רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד", וגם רבא לא פליג על זה רק מטעם ד"אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע", אבל אם היה הדין דאדם משים עצמו רשע לא היה נאמן, ובשני המקומות הללו הלא יש לנו הציור של תרתי דסתרי, דאם אנו מאמינים אותם הרי הם פסולי עדות, זה - ביבמות - מצד עכו"ם וזה - בסנהדרין - מצד רשע, אבל אם לא נאמין אותם הרי שוב כשרים, ובכ"ז אמרינן דלא נאמנים, אע"פ שלפי דברינו הנ"ל, הנה לא הכשרות היא הסבה לנאמנות אלא להיפך, הפסלות היא הסבה לשלילת הנאמנות?
האכן, באמת, שם בעדות יש גדר אחר ואין אנו צריכים לבוא בזה מנקודת סבה ומסובב אלא מנקודת מציאות ודין, כלומר, לא הפרטים הפסולים המה סבה לפסול, אלא שהפרטים זהי המציאות, שמזה מתהוה הפסול שזהי הדין.
ודזהו ההבדל בין סבה ומסובב ובין מציאות ודין. הסבה היא רק הגורמת למסובב, אבל סוף סוף המה שני דברים נפרדים, אם כי הדבר השני - המסובב - בא בתור תולדה מהראשון - מהסבה, לא כן דברים שהמה בבחינת מציאות ודין שהנם דבר אחד, אלא שהמציאות היא בבחינת כמות והדין בבחינת איכות.
זובעדות תלוי אם הוא בבחינת ברור או בבחינת דין, דאם זה היה בבחינת ברור שפיר היה נכנס זה בגדר סבה ומסובב והיה אפשר לומר, או שהפרטים המכשירים את העדות הם הסבה לברור של דבריהם, או להיפך שהפרטים הפוסלים המה הסבה לשלילת הברור, אבל באמת כבר האריכו האחרונים, דאין עדות בכלל ברור אלא בכלל דין, ובכן זהו לא בכלל סבה ומסובב אלא בתור מציאות ודין, דבמציאות אלו הפרטים יש דין הנאמנות שלהם, ולהיפך במציאות אלו הפרטים הפוסלים יש דין פסול.
חוזהו גופא הדין, דבמקום שיש פסול בעדים, אפילו אחרי הנאמנות שוב אין להם דין עדות, וביחוד מה שהבאנו מ"פלוני רבעני" דאנו מדברים לענין דיני נפשות, ששם בעינן דוקא הגדת עדות, ובלי עדות לא תועיל גם הנאמנות של מציאות המעשה, שם בודאי מובן היטב מה שאנו אומרים שלדבריו פסול הוא, ואע"פ שהפסול בא דוקא ע"י הנאמנות, אך זו היא הנותנת שאם נאמנות על המעשה יש כאן אבל ס"ס עדות אין כאן.