מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — ב; סבה והעדר הסבה 5
אבשני ההלכות של "אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו" יש לחקור, אם ה"שלו" משתמש בתור סבה לאיסור ולהקדש, או להיפך, שהאינו שלו משתמש בתור סבה לשלילת האיסור וההקדש.
בועי' בעונג יו"ט (סי' פ"ב) שמבאר שבזה חלוק הקדש מאיסור, דאמנם בהקדש בעינן שיהיה שלו ממש, אבל באיסור העיקר הוא רק שלא תהי' על זה קפידא של הבעלים האחרים, וראיה מע"ז (נ"ג ע"ב) שאמרינן שם, מדפלחו ישראל לעגל גלו אדעתייהו דניחא להו בעכו"ם, ולכן גם ע"י מעשה יש סברא לאסור אפילו בדבר שאינו שלו, משום דכוחו של מעשה גדול יותר מהקפדתו של חברו, אבל בהקדש בעינן, ולא יועילו מעשיו דהא ס"ס לאו דידיה הוא.
גוהן הן הדברים, דבהקדש משמש החלות בתור סבה לחלות ההקדש, משא"כ באיסור שהוא להיפך דמה שהוא של אחרים משמש בתור סבה לבטל את האיסור, ולכן בהקדש אינה מועילה אף ניחותא דבעלים, דס"ס חסרה הסבה לחלות ההקדש, ולא כן באיסור, שבמקום שאין הקפדת הבעלים אין סבה למניעת האיסור.
דולפי דרכנו מוסברים הדברים גם מצד עצמם, דה"שלו" בהקדש בא מצד עצמו, דכל הקדש הוא ג"כ קנין וגדר קנין שאך רק בדבר שהוא שלו, וע"כ ה"שלו" בזה הוא סבת הדבר, לא כן באיסור, שלכאורה מאי ענין איסור לבעלות, אלא שזהו עכוב בדבר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, וממילא הסבה הוא בעכוב, כלומר, דמה שהוא של אחרים הוא הוא המעכב בדבר.