מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יא; מציאות ודין 80
אגם עד אחד לאלו הדברים שעדותו מועילה בעניני ממונות כמו לחיוב שבועה ולפטור מן השבוע גם בזה המציאות לא הובררה אלא רק הדין.
בובזה אנו מבינים את תירוצו של הרא"ש על הקושיה שמקשים נגד ההנחה שעד המסייע פוטר משבועה, מהא דשומר שמסר לשומר חייב מפני ש"את מהימנית לי בשבועה ההוא לא מהימן לי בשבועה", ואמאי לא יהיה השומר השני בתור עד המסייע הפוטר מן השבועה? והתירוץ הוא, שכיון שמחוייב שבועה ואינו יכול לשבע משלם ועד אחד פוטר רק משבועה אבל לא מממון ולכן אינה מועילה עדותו של עד אחד בזה (עי' ברא"ש בבא מציעא פרק קמא) וכמובן, ששם ג"כ אפשר להתחיל מן הצד השני ולאמר דכיון דער אחד נאמן לענין פטור שבועה, תו לא הוה כלל מחוייב שבועה, וממילא לא שייך כלל הדין של מחוייב שבועה ואינו יכול לשבע משלם? אך ג"כ כנ"ל דהעד אינו מברר את המציאות שנימא שע"י זה אינו מחוייב כלל שבועה, אלא שזה משמש רק להדין, שעדותו של העד הוא במקום השבועה, וממילא מועילה עדותו רק במקום שלפני עדותו נשאר רק חיוב שבועה, אבל במקום שלפני הגדתו כבר התהוה חיוב ממון עדותו לא מועילה. ובמחוייב שבועה ואינו יכול לשבע שיש בזה חיוב ממון שוב אין עדותו מועילה.
גועכ"פ אנו רואים מדברי הרא"ש הנ"ל, שגם עד אחד במקום שמועיל הנה לא את המציאות הוא קובע אלא רק את הדין, כנ"ל.