המידות לחקר ההלכה — יא; מציאות ודין 81

אבחיוב שבועה אנו רואים ג"כ דין ודאי הבא מתוך ספק מציאות, כי כמובן עצם השבועה בא מתוך ספק אם הנשבעים אומרים את המעשה כפי שהיה באמת, אבל בעצם החיוב שהוא מחוייב שבועה כבר אין לנו שום ספק, כי הספק גופא, הספק הממוני, מוליד לנו את הודאות של חיוב ושבועה.

בובזה אפשר לנו לנמק את שיטת הפוסקים ש"מיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן", שלכאורה קשה מאד לתפוס את הדבר, איך יתכן שמיגו יועיל לפטור ממון ולא יועיל לפטור משבועה?

גאבל זהו הדבר, כי המיגו פוטר תמיד רק מספק חיוב ממון אבל לא מודאי חיוב ממון, כי הלא "מיגו במקום עדים לא אמרינן" אלא תמיד המיגו בא כשאין עדים בדבר, ועצם הדבר מוטל בספק כמו, למשל, ש"נאמן לומר פרוע במיגו, דאי בעי אמר מזויף" שגם בלי מיגו ג"כ אין אנו יכולים לדעת באופן ודאי שלא פרע לו, כי כל הטעם שאין נאמנים לומר פרוע בשטר זהו מצד "שטרך בידי מאי בעי", אבל כיון שיכול לטעון מזויף שוב אין החזקה הזו כי לא איכפת ליה גם אם יחזיק את השטר, או למשל הא דבבא בתרא (ל"ב ב') "אין שטרא זייפי הוא מיהא שטרא מעלי' הוה לי ואירכס" שכמובן אעפ"י שבלי מיגו לא היה נאמן לומר, "שטרא מעליא הוה לי ואירכס" אך אין זה מצד ודאי אלא מצד ספק, או למשל, "הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים היא אומרת משארסתני נאנסת, ונסחפה שדהו שנאמנת במיגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך" (כתובות י"ב ע"ב) שגם כן בלי מיגו הנ"ל ג"כ היא מפסידה את הכתובת רק מספק, וכה"ג בכל המיגו, שס"ס המגו קובע את הדבר רק במקום שבלי מיגו היה ספק, ולא כן במיגו לאפטורי משבועה שאם המיגו יועיל בזה, יועיל לסלק את הודאי את ודאי החיוב שבועה, וזה אין בכחו של המיגו כנ"ל.

דוגם כאן אי אפשר לשאול דנימא להיפך כיון שכל חיוב שבועה בא משום ספק מציאות וכשיש מיגו כבר אין ספק במציאות? דהא כבר הנחנו, שכל המדות הללו מלבד העדות שני עדים לא קובעות את המציאות אלא אך ורק את הדין.

הוגם כאן יש לנו אותו הציור של הרא"ש בב"מ הנ"ל לענין עד המסייע.

ווע"י זה היה אפשר ג"כ להשתמש ב"לשיטתו" להסיר את הקושיא שמקשים על זה מהא דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע? והקושיא היא, שיהיה נאמן במיגו, ומאי הקושיא כיון דמיגו לאיפטורי משבועה לא אמרינן, אבל לפ"ז יתורץ דרבה לשיטתו דסובר דמיגו מועיל אף במקום עדים ובכן המיגו מועיל לא רק לסלק ספק חיוב אך גם ודאי חיוב.