מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יא; מציאות ודין 82
אכאמור, עצם חיוב שבועה הוא בבחינת ודאי, ועלינו להוסיף כי אעפ"י שאנו תופסים דשבועתו היא אמת, בכ"ז ס"ס ע"י זה לא נסתלקה סבת החיוב. כי, למשל, אם הוא מחוייב מטעם מודה במקצת והוא צריך להשבע על השאר, הנה אעפ"י שאנו תופסים שהוא נשבע באמת, אבל ס"ס סבת החיוב שזוהי ההודאה במקצת לא נסתלקה, וככה ג"כ בשבועה של ר' חייא או בשבועת עד אחד, שאעפ"י שאנו מאמינים לו על שבועתו אבל ס"ס זה ברור שהיה עד אחד והוא היה צריך להכחישו ובכן שוב לא נסתלקה סבת החיוב.
בויוצא מזה, שאין הכי נמי שאם יהיה לנו ציור שכזה, שאם נאמין לו על שבועתו אז לא היתה סבת החיוב במציאות, שם באמת אינו מחוייב שבועה.
גוציור שכזה אנו מוצאים בחו"מ ס' ל' (סעיף ג') שמשם אנו למדים שאם עד אחד מעיד על מאתיים והשני על מאה, שמשלם מאה ועל המאה השניה נשבע רק שבועת היסת, ותמהים כולם, מדוע לא ישבע שבועה דאורייתא מדר' חייא "שלא תהא העדאת פיו גדולה מהעדאת עדים" וס"ס הלא יש שני עדים על מאה? אך בזה יתורץ, דהא באופן כזה אם נאמין לו על שבועתו הרי נמצא שאחד מן העדים העיד שקר, וממילא הרי איגלאי מלתא שלא היתה כאן בכלל סבת החיוב כי כל הסבה היתה מה שיש שני עדים שהעידו על המאה, וכאן נמצא שלא היו כלל במציאות.
דדבשלמא שבועה נגד עד אחד הנה זהו גופא סבת החיוב שעליו להכחיש את העד, אבל שבועה מדר' חייא הלא איננה באה לבטל את העדות, אלא דוקא מתוך זה שיש עדות בכל האופנים על חמשים, וכאן הלא הא בהא תליא כנ"ל שאם נאמין אותו על שבועתו, אין כלל עדים.
הואמנם מקשים גם כן שבכה"ג ישבע גם מטעם עד אחד? אך גם על זה נתנו תשובה בספרנו ד"מ דהק"נ ח"א ש"א (פרק י"ג) ואין כאן המקום להאריך בזה.