מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יא; מציאות ודין 83
אכאמור כבר, הנה כל ביטול ברוב או בששים באיסורים נראה דאין זה במציאות אלא בדין, ואפילו לשיטת הסוברים דהאיסור גופא נהפך להיות היתר כשמתבטל ברוב, או דהוה "כאילו נאבד האיסור" כשמתבטל בששים, זה נאמר רק על דין האיסור ולא על עצם מציאותו.
בואמנם אפשר היה לומר דבזה היא מחלוקת ר' יהודה וחכמים, אי מין במינו בטל או לא, לפי הסבר הר"ן בנדרים (נ"ב ע"א), שאמנם שניהם סוברים את עצם הדין דמין במינו לא בטל, אלא שהמחלוקת היא אם אנו מביטים על הדמיון העצמי, שבעצם הם מין אחד, שזו היא סברת ר' יהודה, או שאנו מביטים על הדמיון בדין, ואם בעצם המה מין אחד, אבל יובדלו בדין, שזהו איסור וזהו היתר, הוו כשני מינים. ונאמר, דר' יהודה סובר, דהביטול נאמר על המציאות, דעצם המציאות כאילו איננה, ולפיכך עלינו להביט על הדמיון העצמי, וחכמים סוברים דכל עיקר הביטול נאמר רק על הדין, ובשביל כך גם המין במינו נאמר על הדמיון הדיני. אבל, כמובן, שאין זה מוכרח כלל, ואפשר לומר דגם ר' יהודה מודה דעצם הביטול נאמר על הדין, ובכ"ז סובר מגזה"כ של "ולקח מדם הפר ומדם השעיר" שבדמיון מציאותי, אין הדין של ביטול.