מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יא; מציאות ודין 84
אועי' בתשובות רעק"א (סימן ס"ה) במי שאמר קונם אכילת בשר נבילה זו ונתערבה בשוגג עם שארי חתיכות, דאעפ"י דאיסור נבילה בטל, ע"כ הנה איסור נדר לא בטל, משום דהוה דבר שיש לו מתירין, ומביא ראיה לזה מהא דסובר הרמב"ם דטעמא דחמץ לא בטל בפסח משום דה"ל דבר שיש לו מתירין, ושם הלא ג"כ יש שני איסורין איסור אכילה והנאה ואסור ב"י וב"י, ואיסור ב"י וב"י הרי הוה דבר שאין לו מתירין וזה נתבטל, ובכ"ז לענין איסור אכילה אנו אומרים, שמכיון שיש לו מתירין לא נתבטל, וה"נ לענין נבילה ונדר.
בועוד יותר שהרי כל טעמא דאיסור אכילת חמץ נחשב לדבר שיש לו מתירין הוא רק ע"י זה שאיסור ב"י וב"י וכן עשה דתשביתו כן נתבטל, דאם לא יתבטל הרי אסור יהיה לו להשהותו אחר הפסח ותו לא הוה כלל בגדר דבר שיש לו מתירין.
גוכן בנדר הרי ג"כ כל טעמא מאי דנחשב לדבר שיש לו מתירין הוא משום "דמצוה למיתשל" ובנדר על נבילה בודאי אין מצוה לאיתשולי, אלא ג"כ, דמכיון שנתבטל איסור נבלה תו יש מצוה לאיתשולי.
דובשני הדברים הללו גם בחמץ בפסח וגם בנדר על נבילה יש לנו הציור הזה, שדוקא הבטול של איסור אחד משני האיסורים זהו סבה לשלילת בטול האיסור השני, ולכאורה איך יתכן דבר והפוכו בנושא אחד, ועוד יותר שנשתמש בהדבר לסבה של הפוכו, זאת אומרת, לעשות את הבטול לסבת האי-בטול?
הובודאי לא היה יצויר שכזה, אם הביטול היה בעצם המציאות, אבל מכיון שכל הבטול הוא רק בדין, אין שום סתירה בדבר, אם אנו אומרים שלדין אחד הוא נחשב לבטל ולדין השני נחשב לקיים, כמו למשל, לענין נבילה ונדר, שהאיסור נבלה נתבטל והנדר לא נתבטל. ועוד יותר בולט הדבר באיסור אכילה ואיסור ב"י שבחמץ, אע"פ ששני האיסורים הללו באים ממציאות החמץ – ולא כמו נבילה ונדר שיש שני שמות לשני האיסורים ואם היינו אומרים דעצם מציאות החמץ נתבטל, הרי ממילא איסור האכילה אין על מה לחול, אלא מכיון שרק הדין של ב"י נתבטל עדיין איסור אכילה בתקפו עומד.