מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יא; מציאות ודין 85
אועי' בש"מ ב"מ (ו' ע"ב) שמתרץ על הקושיה של התוס' על הא דאמרינן שם, שאם קפץ אחד מן המנויין לתוכן כולן פטורין "דעשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק" שמקשים שיבטל ברוב ויהיו כולם חייבים במעשר? ומביא בש"מ בשם הרא"ש, שאפילו היכי דאמרינן כל דפריש מרובא פריש, עשירי ספק מיקרי, אלא שהתורה התירה ספק זה באיסורין כדכתיב אחרי רבים להטות, ונהפוך האיסור להיתר ע"י ביטול ברוב, אבל הכא לעולם לא נפקע כלל מכלל "ספק עשירי".
בוגם זה מיוסד בעיקר על ההנחה הנ"ל, דכל הגדר ביטול הוא רק כדינא ולא במציאות והמציאות כשהיא לעצמה נשארה בספק.
גועלינו להוסיף בזה עוד הסבר, משום דלכאורה עדיין חסר ביאור, דהא ס"ס תמיד, כאמור, המציאות היא בספק, ובכ"ז מסתעף בזה דין ודאי, וה"נ נימא דבדין הוה כאילו הוא עשירי ודאי? אך כנראה שכאן באה ההדגשה ביחוד על מנוי העשירי, ומנוי, זאת אומרת, הידיעה על המציאות הידיעה שזהו עשירי, אלא אם הודאות באה על המציאות הרי ממילא יש בזה גם ידיעה ודאית, אבל מכיון, שכאמור, כל הודאות הוא רק בדינא והמציאות נשארה בספק, ממילא גם לענין דינא כשאנחנו זקוקים בזה לידיעה שוב גם הדין לא מסתייע.
דומזה נובע גם היסוד המקובל אצל גדולי האחרונים, דבטול מועיל רק לשלילה ולא לחיוב כמו שנאריך בע"ה במדת "חיוב ושלילה", אבל גם את היסוד הזה ההבדל בין שלילה וחיוב בבטול אי אפשר להבין רק עפ"י אותה ההנחה, שכל הביטול הוא לא במציאות אלא בדינא, וממילא אפשר לשים בזה גבולין ולהגיד, שכחו יפה רק לדין שלילי ולא לדין חיובי, מה שכמובן אם נניח שהבטול בא על עצם המציאות כבר אין מקום לחלק.