מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יא; מציאות ודין 107
אאמרנו בהתחלת המדה, שהתורה קובעת את הדין ולא את המציאות, וכשחלב אסור, למשל, הנה זה לא נעשה לחלב עפ"י התורה אלא שהתורה קבעה שמציאות זו, מציאות חלב אסורה.
בויסוד זה הוא בהסברו של הנב"י (סי' נ"ו) שכתב לתרץ את קושית התה"ד (ס' רכ"ג) על הגמרא בב"ק (ק"י ב') "אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין, תיפוק בלא חליצה, דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה" מהא דהירושלמי בב"מ פרק הפועלים (הלכה ז') שבמתנה עמ"נ שלא תהא זקוקה ליבם הוה מתנה על מה שכתוב בתורה? ומחלק הנב"י הנ"ל, בין אם מתנה עמ"נ שלא תהא זקוקה ליבם של הירושלמי הנ"ל, שהתנאי הוא על הדין בעצמו, ובין מה שאנו אומרים בבבלי הנ"ל, שהכוונה היא שאדעתא דהכי, שאם ימות בלי זרע, לא קדשה נפשה, וזה לא הוה בכלל מתנה על מה שכתוב בתורה.
גוההסבר הוא ג"כ כנ"ל, שמתנה ע"מ שכב"ת הוא שאינו יכול לעקור את מה שקבעה התורה, אבל כאמור, רק את הדין קבעה התורה ולא את המציאות. וביבום הדין בא על מציאות של מיתת הבעל בלי זרע, אבל זהו שנקרא בעל אף כשמת בלי זרע זוהי מציאות של הקדושין שנתקדשה לו בכל האופנים. אבל כשנפלה לפני מוכה שחין ואיכא אומדנא שאדעתא דהכי שימות בלי זרע לא קדשה נפשה, הנה לא את הדין המה באים לעקור אלא את המציאות שעל זה בא הדין, אבל המציאות היא מציאות כשהיא לעצמה גם בלי דין התורה, ולפיכך זה לא הוה בכלל מתנה על מה שכתוב בתורה.