מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יא; מציאות ודין 108
אלפעמים נופל הספק בהגדרות שונות שבהלכה, אם ההגדרה באה על הדין או על המציאות.
בלמשל, ההגדרה ש"תוך כדי דיבור כדבור דמי" שיש להסתפק, אם המכוון הוא דהחלות אינה חלה רק אחרי כדי דיבור, או שהוא במציאות, שאנו חושבים את כל הדברים שדיבר בתוך כדי דיבור כמו דיבור אחד ממש, וממילא, כשדיבר בתוך כדי דיבור דברים הסותרים זה את זה אינם פועלים הדברים הראשונים שלו יותר מהאחרונים וכשיש סתירה בין דבריו הראשונים לדבריו האחרונים המה מבטלים זה את זה.
גובס' ד"מ דהק"ד שמעתתא ו' (פ' א') הארכתי בזה והבאתי ראיות לכאן ולכאן, כי הנה התוס' במנחות (פ"א ע"ב) כתבו בטעמו דהא מלתא שבהקדש לא אמרינן תכ"ד כדיבור דמי, משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, אך זה כמובן שייך רק אם נימא כהצד הראשון שאז אפשר לנמק ולומר, שאף בכ"מ החלות לא באה רק אחרי כ"ד, אבל כאן שהאמירה כבר נעשית למסירה החלות באה תיכף, אבל אם נימא כהצד השני מה מועיל מה שהוא כמסירה, דהא בכה"ג אין אמירה במציאות כלל, דכיון שחזר בתכ"ד הרי אנו חושבים גם את אמירתו וגם את חזרתו לדיבור אחד, וכיון שאמירה בתכ"ד אין כאן הלא ממילא גם מסירה אין כאן.
דאולם מהגמרא ב"ק (ע"ג ע"א וע"ב), שאנו משתמשים שם בהכלל של תוכ"ד כדיבור דמי לענין הזמה, ואנו מניחים, שאם העידו ביחד על הגניבה ועל הטביחה ומכירה והוזמנו רק על הטביחה, בכ"ז למ"ד עד זומם למפרע הוא נפסל, אמרינן, עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, משום, דכי איתזמי להו אטביחה אתזמי להו נמי אגניבה דהא תוכ"ד כדיבור דמי, מכאן ראיה דוקא כהצד השני, דהא כן בעדות לא שייך המושג חלות אלא המושג הגדה, ואם אנו באים בזה מצד תוכ"ד הרי ע"כ המכוון הוא לפירש"י שם שכיון שתוכ"ד כדבור דמי "כחד עדות דמי והרי פסולים היו באותה שעה" כלומר, שתוכ"ד כדיבור דמי הוא במציאות ממש וכשהעידו על הגניבה ועל הטביחה בתוכ"ד הוי כאילו אמרו את שני הדיבורים הנ"ל בדיבור אחד ממש, וממילא כשהותזמו על הטביחה הוי כאילו הותזמו על הגניבה ממש, אע"פ שעל הגניבה אמרו מקודם.