מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יא; מציאות ודין 109
אכאמור, אמרינן בהקדש "אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט", ולכאורה, גם שם יש להסתפק, אם זהו במציאות ממש, ואנו חושבים את האמירה למציאות של מסירה או שזה רק בדין, שיש לאמירה דין של מסירה, אבל ס"ס מציאות של מסירה אין כאן.
באכן, מדברי הפוסקים משמע כהצד השני, כי פסקו שבמסירה ממש, כשמסר את ההקדש ליד הגזבר, לא מועילה שאלה, משום דלא אתי דיבור ומבטל מעשה, וע"כ עלינו להוסיף את ההסבר הזה, שס"ס יש הבדל בין מסירה ממש לבין אמירה שהיא כמסירה, דבמסירה יש מעשה ובאמירה שהיא כמסירה, אבל ס"ס מעשה אין כאן, וזהו רק על היסוד הנ"ל, שהדמיון בין אמירה ובין מסירה הוא רק בדין ולא במציאות, וע"כ אנו יכולים לכלול באמירה רק את כל הפרטים היוצאים מתוך חלות הדין של המסירה, אבל לא מה שיוצא מתוך העובדא המציאותית של המסירה. ומה שלא מועילה שאלה כשמסר ליד הקדש, הלא אין זו תולדה מתוך החלות כשהיא לעצמה דהא אפשר להגיד מכיון ששאל נעקר ההקדש למפרע, אלא זהו מתוך העובדא המציאותית, שהשאלה היא רק דבור והמסירה היא מעשה ולא אתי דבור ומבטל מעשה, והעובדא המציאותית הזו ס"ס אין באמירה, וע"כ מועילה בזה שאלה.
גוג"כ ממה שפסקו הפוסקים, דאף בשטרות ג"כ מועילה אמירה לבד, אע"פ שבשטרות לא מועילה מסירה לבד ובעינן גם כתיבה שיכתוב "קני לך איהו וכל שעבודא דאית ביה", וע"כ ג"כ, מפני שהדמיון הוא בדין ולא במציאות, כלומר, שיש להאמירה דין קנין המועיל, וממילא במקום דמועיל דוקא כתיבה ומסירה יש להאמירה ג"כ אותו הדין.
דומהציורים האחרונים הללו אנו רואים ג"כ, שלפעמים ההגדרה הדינית כוללת יותר ולפעמים ההגדרה המציאותית כוללת יותר, כמו למשל, בהא ד"אמירתו לגובה כמסירתו להדיוט" שאם היתה לזה ההגדרה מציאותית לא היתה מועילה בזה שאלה, ומה שמועילה בזה שאלה הוא, מפני שאין בזה רק הגדרה דינית, אכן לעומת זה דוקא מתוך שיש לזה הגדרה דינית מועילה האמירה אף בשטרות, משא"כ אם היתה לזה הגדרה מציאותית כנ"ל.