מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יא; מציאות ודין 110
אוכן יש להסתפק בהאי דינא דר' יהודא בזבחים (ל"ו ע"א) שמחשבה כמעשה בקדשים, כמו שאמרינן שם "טעמא דר' יהודה סברא הוא, דתניא אמר להם ר' יהודא, אי אתם מודים שאם הניחו למחר שהוא פסול, אף חישב להניחו למחר פסול" אם ההשואה הזו, ההשואה בין מחשבה למעשה, היא רק בדין, שמהמחשבה מסתעף דין המעשה, או שזהו על מציאות ממש, ואנו חושבים את המחשבה גופה למציאות של מעשה.
בוהנפקא מינה הוא, שיחשוב היום לעשות איזה מעשה פסול למחר, אם יוקבע הפסול תיכף היום, או רק למחר, שמובן שלהצד הראשון לא יתהוה הפסול תיכף היום, ואע"פ שנאמר רק "מחשבה כמעשה", אבל בזה עוד עדיפא ממעשה דהא המעשה יהיה למחר, אבל המחשבה הלא ס"ס היתה היום.
גובזה ישבתי בספרי ד"מ דהק"ד שמעתתא י"ב (פ"י) את דברי התוס' שם ד"ה שיאכלוהו, שמקשים "חישב להניח אימורים למחר או בחוץ אמאי פסול, הלא אם הניח אימורים עד למחר או בחוץ כיון שנזרק דמו כהלכתו לא נפסל קרבן מלרצות? וי"ל וכו' בקדשים הנאכלים ליום ולילה, דכיון דהאימורים בעין כל כמה דלא מיקטרי לא מישתרי בשר באכילה, וכי מטי למחר מיפסל בשר משום נותר" שהקושיא מבוארת, דהא ס"ס רק הבשר היה נפסל בכה"ג, אבל הבעלים נתכפרו, ומדוע הוא אומר "פסול" על זה שמשמע, שאין ג"כ הרצאת, בעלים דאם לא כן היה צריך לפרש "פסול בשר אבל בעלים נתכפרו" כמו שמפרש שם בזבחים (כ"ה ע"ב)? ועוד לפי מה שהתוס' בעצמם אומרים (שם כ"ו ע"א) בד"ה יצא, דרק אז ס"ל לר"י דמחשבה כמעשה היכי שבמעשה היה פסול גמור, אבל כיכי שבמעשה רק פסול בשר לבד לא ס"ל מחשבה כמעשה, לפ"ז הרי יוקשה עוד יותר דבכה"ג גם הבשר לא יופסל?
דאבל אם נתפוס דהמחשבה כמעשה הוא במציאות ממש, שלפ"ז, אפילו אם חישב לעשות איזה פסול למחר, הנה הפסול מתהוה תיכף, כי ס"ס המחשבה היתה היום כנ"ל, יהיה לנו תרוץ מרווח על הקושיות הנ"ל, דהא באמת קי"ל כר' יהושע דאמר אם אין בשר אין דם, כמבואר.
הובקדשים הנאכלים ליום ולילה אם יניח את האימורים למחר לפ"ד תוס' הנ"ל אז יופסל גם האימורים וגם הבשר, אלא שכמובן שאחרי הזריקה שכבר הוכשר לא איכפת לן, אבל אם היה ציור שהפסול הזה על הנחת אימורים למחר היה לפני הזריקה, אז היינו צריכים להגיד באמת ש"אם אין בשר אין דם", אלא שבמעשה כמובן לא יצוייר זה, דבמעשה הרי תמיד הזריקה קודמת להכשרת אימורים, אבל כשחשב בהזריקה להניח אימורים למחר, הלא סוף סוף אותו הפסול שיש בהנחת האימורים מתהוה תיכף היום, וממילא אין בשר אין דם ואין כפרה.
וולא דמי ל"חישב ליתן את הניתנין למטה למעלה ואת הניתנין למעלה למטה" שבזה לא עביד ר' יהודה מחשבה כמעשה כדברי התוס' הנ"ל, מפני ששם אין בעצם המעשה כח לבטל את הכפרה, משא"כ במחשבת הינוח למחר שבאמת עצם הדבר שנפסל גם הבשר וגם האימורים יש בזה משום לפסול את הקרבן לגמרי, מצד אם אין בשר אין דם, ואם יש הרצאה בכה"ג שהניח אימורין למחר הוא רק מפני שהזמן גרם, שכבר זה אחרי הזריקה. אבל במחשבה, כיון שמחשבה כמעשה הוא במציאות ממש המחשבה עוד עדיפא ממעשה, והיא עדיפא מפני זה גופא שהיא כמעשה ממש, וממילא יש לה תמיד משפט הבכורה בזמן כנ"ל.