מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יא; מציאות ודין 111
אלפעמים בא הדין מתוך המציאות כשהיא לעצמה, ולפעמים הוא בא מתוך הידיעה של המציאות, ובאופן האחרון, הנה הידיעה גופא נחשבה למציאות שממנה – גם ממנה – מתהוה הדין.
בונפקא מינה לענין המושג ברירה שאמרינן הוברר הדבר למפרע רק הדבר הוברר למפרע, מעין קמי שמיא גליא, אבל ס"ס הידיעה, ידיעת הדבר לא היתה למפרע, כי אי אפשר להכחיש את המציאות, מציאות הידיעה, שהיא היתה רק עכשיו לא קודם.
גוזהו ההסבר מה שאמרו בגמרא עירובין (ל"ז א') שהא ד"שני לוגין שאני עתיד להפריש" אסור אפילו למאן דס"ל יש ברירה משום ד"בעינן ראשית ששיריה נכרין". ויש מן הראשונים שמקשים, שע"ז גופא נימא יש ברירה והוי שיריה נכרים? אך ההסבר הוא פשוט כנ"ל, שאם היתה חלות התרומה באה ממציאות ההפרשה כשהיא לעצמה, היינו יכולים להשתמש בהמושג ברירה ולאמר איגלאי מלתא למפרע שהיה מפורש בשעה שאמר "שני לוגין שאני עתיד להפריש", אבל מכיוון שאנו בענין "שיריה ניכרים" כלומר, הכרת המציאות, וס"ס ההכרה של השירים באה רק עכשיו לא מקודם.
דוזהו ג"כ ההסבר בתוס' גיטין (כ"ה ב') שהא ד"לאיזה שארצה אגרש פסול לגרש בו" הוא אפילו למדס"ל יש ברירה, משום דכתיב, וכתב לה לשמה משמע שיהא מבורר בשעת כתיבה" כלומר, שלא סגי במציאות הלשמה בלבד, אלא בעינן ג"כ הידיעה של לשמה וזה אין אפילו אם אנו סוברים יש ברירה.
הועוד יותר אנו מוצאים בנזיר (ל"ב ע"ב) "שנים שהיו מהלכים בדרך והיה אחד בא כנגדם ואמר אחד מהם הריני נזיר שזה איש פלוני ואמר חברו הריני נזיר שאינו, רבי טרפון אמר, אין אחד מהם נזיר וכו' לפי שלא נתנה נזירות אלא להפלאה" – וכמו שמסביר הר"ן בנדרים (י"ט ב') "כלומר, שאין נזירות חל עד שיפרש אותה בלי שום תנאי כדכתיב, כי יפליא עד שיפרש ולא שיקבל אותה על ספק" – ואעפ"י שבזה ג"כ אין אנו צריכים להמושג ברירה, אלא רק להמושג של איגלאי מלתא למפרע, אבל גם בזה רק "איגלאי מלתא" כלומר עצם הדבר נתגלה, בעוד שבנזירות לא די בה"מלתא" לבד אלא שאנו צריכים ל"הפלאת" המלתא, שיהיה הדבר גלוי ומפורש תיכף, כלומר בשעת קבלת הנזירות וזה לא הוה עפ"י היסוד הנ"ל.