מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יא; מציאות ודין 113
אבכל מקום שאמרינן "חידוש הוא" הנה החידוש הוא רק בדין ולא במציאות. ודבר זה למדני הא דב"ק (ע"ב ע"ב) שרבא נותן טעם לזה שעד זומם מכאן ולהבא הוא נפסל "משום שעד זומם חידוש הוא ואין לך בו אלא משעת חידושו ואילך" וע"כ עלינו לומר דסובר דהחידוש הוא רק בדין הנאמנות של האחרונים כלפי הראשונים, וממילא נפסלו הראשונים, דאי נימא דהחידוש הוא ג"כ במציאות, שאנו תופסים שהראשונים העידו שקר, איך יתכן שלא יפסלו למפרע.
בוזהו גופא שחידש רבא, דאע"פ שכל גדר עדות הוא להעמיד את המציאות של הדברים אבל בעדים זוממין בנוגע להמציאות הלא "מאי חזית דציית להני ציית להני" והחידוש הוא רק בדין, שבדין נפסלים הראשונים, והלכך אין לך בו אלא משעת חידושו.
גוזה הכלל שכל חידוש עלינו למעט את החידוש עד כמה שאפשר, וגם זה בכלל המעטת החידוש להעידו רק על הדין ולא על עצם המציאות.
דואמנם אביי סובר, שלמפרע הוא נפסל והלכה כמותו, אבל כבר כתבנו במק"א שזהו לא מפני שחולק על עצם הכלל ש"כל חידוש אין לך בו אלא חדושו" אלא שסובר שעד זומם לאו חידוש הוא כלל, כמו שבאמת נתן הטור טעם מספיק בעד זומם.
הושנית, שאם עצם הנאמנות של האחרונים הוא חידוש, אבל מה שהראשונים נפסלים כבר אין בזה משום חידוש, כי זה כבר נכלל בהדין של רשע פסול לעדות והם נעשו רשעים משעה שעברו על לאו של לא תענה ברעך עד שקר, וע"כ סובר אביי ש"למפרע הוא נפסל".
ווהמחלוקת שלהם תהיה, אם אנו מביטים על עיקר היסוד שהוא חידוש או שאנו מביטים על הבנין שבא עליו שזה כבר בא מצד הדין ולא מצד החידוש, אבל עכ"פ בעצם הדבר כו"ע מודים, שבחידוש אנו אומרים אין לך בו אלא חידושו ואנו תופסים את הדין של החידוש ולא את המציאות.