מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יא; מציאות ודין 114
אולהשלמת הציור של מדת מציאות ודין נביא את המחלוקת של ר' יוחנן וריש לקיש במס' יבמות (מ"ז ע"א) "אתמר, היו לו בנים בהיותו נכרי ונתגייר, ר' יוחנן אמר, אין לו בכור לנחלה דהא ראשית אונו כתיב, ר"ל אמר, יש לו בכור לנחלה, דהא גר שנתגייר כקטן שנולד דמי". וברור שהמחלוקת היא, אם להביט על המציאות או על הדין, ר"י מביט על המציאות, מציאות של "ראשית אונו" וכיון שכבר היו לו בנים, זה בהיותו בגיותו, כבר אין זה שנולד אחרי שנתגייר בכלל ראשית אונו, ור"ל מביט על הדין וכיון שבדין גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ואע"פ שמה שאנו אומרים כ"קטן שנולד דמי" הוא לענין דיני המצוות, וכאן הלא אנו דנים לא לענין מצוות אלא לעניני ממונות, לענין ירושה שתלויה במציאות של ראשית אונו, בכ"ז אנו מתחשבים עם הדין ולא עם המציאות, וזה שנולד לו אחרי שנתגייר נחשב לבכור.
בובנזיר (י"ד ע"א) "האומר, הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר התחיל למנות את שלו ונולד לו בן, מניח את שלו ומונה את של בנו, נטמא בימי בנו, ר' יוחנן אמר, סותר, ר"ל אמר, אינו סותר, ר' יוחנן אמר, סותר, חדא נזירות אריכתא הוא, ר"ל אמר, נזירות דידיה לחוד ודבריה לחוד".
גואפשר למצוא גם במחלוקת זו מעין נקודה הנ"ל ולאמר, שר' יוחנן לשיטתו ור"ל לשיטתו, כי ס"ס יש בכה"ג מציאות של זמן אחד בלי שום הפסק בינתיים, ואם הטומאה סותרת את הרציפות של הזמן גם בכה"ג סותרת, וזה "נזירות אריכתא הוא", כי במציאות הזמן אין הפסק, ור"ל מביט על הדין והדין מפסיק ס"ס הפסק בין דין נזירות של האב ובין דין נזירות של הבן והטומאה בדין הנזירות של הבן איננה סותרת את דין הנזירות של האב.