מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — א; סבה ומסובב 5
אאולם לכאורה אנו מוצאים בחקר ההלכה, כאילו ההגיון התלמודי אינו מקפיד כלל על זה שהסבה תוקדם להמסובב ונראה כאילו לא רק שאפשר לסבה ומסובב לבוא בבת אחת אלא ג"כ אפשר שהסבה תבוא מתוך המסובב, זהו הכלל של "גיטו וידו באים כאחד", ונחזי אנן, הלא גם שם נתינת השטר שחרור לתוך ידו של העבד וזו היא הסבה לשחרורו, וכאשר, מאידך גיסא, יד עבד כיד רבו אין לו כלל יד, ונמצא דאין כלל סבה לשחרורו, ואם אנו אומרים "גיטו וידו באים כאחד" הלא הוא כאילו אנו אומרים, שאפשר לסבה שתבוא מתוך המסובב גופא?
בואנו מוצאים בראשונים, שמן המקור הזה, המקור של "גיטו וידו באים כאחד" שעיקרו הוא בגיטין (ע"ז ב') באו ללמוד עוד בענינים אחרים, למשל בב"ק (ס"ז א') "מיתיבי, הגנב והגזלן והאנס הקדישן הקדש ותרומתן תרומה ומעשרותן מעשר? אמרי, התם שינוי השם דמעיקרא חולין והשתא הקדש", וכמובן שקשים הדברים, דהלא כל הענין סובב למ"ד דיאוש לא קנה בגזלן, וממילא הרי גם שינוי השם אין כאן דאין הקדש חל בדבר שאינו שלו? ותירוצו של הרשב"א [גיטין נה, ב] הוא "משום דעל ידי הקדש הוי שינוי השם והקדשו וקנינו באים כאחד", וגם שם כאילו אנו אומרים בזה, שגם על הכלל ההגיוני הזה, שהסבה צריכה להיות קודם המסובב אפשר לעבור והיתכן?
גאכן באמת יש בזה נקודה אחרת.
דהנה אחד מגדולי האחרונים הקצוה"ח (בסי' ר' ס"ק ה') שאל שאלה חמורה, איך יהיה הדין, אם אחד יקנה את חצירו ללוקח ע"י שטר מתנה, אבל השטר מתנה לא יתן לתוך ידו של הלוקח, אלא יניח את זה גופא בחצר הנ"ל, האם יקנה הלוקח את החצר בזה או לא? ואע"פ שאין אנו מוצאים על זה ראיה מפורשת בגמרא, אך גם בלי ראיה אנו מבינים היטב שאי אפשר בשום אופן שיקנה, כי הלא, כאמור, אין קנין בלי סבה גורמת, בלי מעשה הקנין, ואיזה מעשה הקנין יש בזה, כי איך יקנה את החצר ע"י שטר מתנה בשעה שאי אפשר לו לקנות את שטר המתנה רק ע"י החצר, ונמצא שס"ס אין סבה לא לקנינו של החצר ולא לקנינו של שטר המתנה גופא, ואם שם בודאי לא קנה ומובן שלא שייך שם להגיד שטר מתנה וחצירו באים כאחד, איך אנו אומרים בכאן גיטו וידו באים כאחד, ומהו ההבדל בין שני המושגים האלה?
הוהקצה"ח מבדיל בזה בין קנין ובין נתינה, כלומר, שבקנין חצר ע"י שטר מתנה נחוץ שהלוקח או מקבל מתנה יקנה את שטר ורק ע"י הקנין הזה נעשה קנין החצר, ולא כן בגט, ששם לא בעינן שהאשה תקנה את הניר של הגט כשהוא לעצמו אלא שבעינן רק "ונתן לידה", והראי' ש"כתב גט על איסורי הנאה כשר" כמבואר בגיטין (כ' ע"א), וזו היא הנותנת שבקנין חצר לא שייך המושג של "באים כאחד" ורק בגט שייך זה.
ואבל באמת ההבדל הזה אינו מספיק כלל וכלל לעניננו, כי סוף סוף כמו שבקנין חצר הנה קנין השטר הוא הסבה, ככה ג"כ בגט אשה ובשחרורי עבדים הנתינה ליד היא הסבה הגורמת, ואם מושכל ראשון הוא, שאי אפשר לסבה ומסובב לבוא כאחד, איך אפשר שוב להגיד גיטו וידו באים כאחד, מאחרי שלפני חלות השחרור לא רק שהעבד אינו בר קנין, אך גם כן אין כלל נתינה ליד כי "יד עבד כיד רבו", ונמצא שס"ס באים כאן הסבה והמסובב ביחד, ולא עוד אלא שהמסובב בא עוד לפני הסבה, כי רק ע"י חלות המסובב באה הסבה, וזהו נגד המושכל ראשון הנ"ל?
זאולם באמת גדרם של הדברים כך הוא: יש הבדל בין הסבה הגורמת בחיוב את המסובב ובין הסבה המונעת את המסובב, באופן הראשון בודאי שהסבה צריכה להיות לפני המסובב שזה מונח בעצם המושג סבה הגורמת, שהגורם לדבר צריך להיות כמובן לפני הדבר, אכן באופן השני כיון שזוהי רק סבה מונעת אין ביכלתה למנוע רק באופן שגם אחרי התהוות המסובב היא ישנה במציאות, אבל אם אחרי ההתהוות המסובב היא הסבה המונעת הנ"ל בטלה, אז אין מפריע בדבר להתהוות המסובב.
חוזהו ההבדל בין הציור של הקצוה"ח כשמניח את השטר מתנה בהחצר גופא שהוא צריך עוד לקנות ובין כשנתן את השטר שחרור לתוך ידו של העבד. בציור הראשון חסרה בכלל הסבה הגורמת, שזוהי קבלת השטר מתנה וכאן אין קבלת השטר רק ע"י קנין החצר ובכן מתהוה כאן הסבה מתוך המסובב וזה אי אפשר, אבל בציור השני בעבד הרי ס"ס יש כאן קבלה ביד, כי סוף סוף אי אפשר להכחיש את המציאות שיד העבד היא יד ממש, אלא שהדין של יד העבד כיד רבו היא סבה המונעת שלא יתהוה המסובב מהסבה הגורמת הנ"ל, ובא המושג של גיטו וידו באים כאחד רק כדי להסיר את הסבה המונעת הנ"ל, ושמתוך כך מתהוה ממילא המסובב, שחרור העבד.
טואמנם הגמ' שם בגיטין מתרצת גם על הקושיא על חצר "חצרה מה שקנתה אשה קנתה בעלה?" ג"כ את התירוץ "גיטה וחצרה באים כאחד", ושם לכאורה הרי אנו באים בזה כדי להמציא הסבה הגורמת? אך עיין שם בתוס' ד"ה ידה גופה מי קא קניא ליה, שכתבו "וא"ת, חצרה נמי לא קניא ליה גופיה אלא פירי? וי"ל, כיון דקני ליה לפירא הוי כאילו קני ליה גוף החצר", ובכן גם בזה הסבה הגורמת, גוף החצר, הרי היתה מקודם אלא שהסבה המונעת היא מה שקנוי ליה לפירי ומועיל שוב המושג של "באין כאחד" בזה רק כדי להסיר את הסבה המונעת כנ"ל.
יוככה הוא הדבר גם בתרוצו של הרשב"א בנוגע להקדש של גנב וגזלן, דשינוי השם איננו בודאי בבחינת סבה הגורמת של הקנין, ובודאי דעיקר הסבה הוא היאוש, ואע"פ שיאוש לחודיה לא קני, הלא הוא רק משום הטעם דבאיסורא אתי לידיה, ומועיל השינוי השם רק כדי להסיר את הסבה המונעת הנ"ל, כלומר, דע"י השינוי השם נחשב כאילו הוא דבר חדש, וזה כבר אתי לידיה בהתירא, אחרי יאוש, כמו שאמרו אותו ההסבר בטעם של יאוש ושינוי רשות דקני.
יאונמצא, דגם בזה אנו משתמשים בהמושג של באים כאחד, לא כדי להוליד את הסבה הגורמת אלא רק כדי להסיר את הסבה המונעת כנ"ל.