מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יב; חיוב ושלילה 4
אולעומת זה חדשו האחרונים את הכלל, שאונס רחמנא פטריה אמרינן, אונס רחמנא חייביה לא אמרינן, ואין הכוונה על פטור וחיוב ממש אלא הכוונה על שלילה וחיוב, שז. א. שכיון שהתורה מדברת באונס לענין שלילה, לשלול את התוצאות של פעולה הנעשית ע"י אונס, אי אפשר ללמוד מזה שע"י איזה אונס נביא לתוצאות חיוביות. ואמנם סמכו את דבריהם על הירושלמי בקדושין (פ"ג הל' ב') ש"אונסא כמאן דעביד לא אמרינן". אבל כל זאת רק האחרונים עשו מזה מושג כללי וזה ג"כ על יסוד של המושכל הראשון הנ"ל.
באו, למשל, הכלל של חז"ל, שרבנן יכולים לעקור דבר בשב ואל תעשה אבל לא בקום ועשה, שז. א. שאע"פ שאנו מצווים על העשה כמו על הל"ת, אך כשעוברים על ל"ת עוקרים את הדבר בחיוב, וזה אי-אפשר להם לחכמים לתקן: לא כן כשעוברים על עשה זוהי רק עברה בשלילה ועל זה כוחם יפה, כשמוצאים לנכון, למיגדר מילתא.
גועל אותו יסוד ממש חדשו הראשונים מה שאין אנו מוצאים מפורש בגמרא, כי אע"פ שהפקר ב"ד הפקר, כוחם יפה רק להפקיע את הבעלות, שזהו ג"כ ענין שלילי, אבל לא להכניס לרשות בעלות חדשה: שז. א. ג"כ שאין כוחם יפה בחיוב. והאחרונים הוסיפו על כך, שזה תלוי במקור שממנו אנו לומדים שהפקר ב"ד הפקר: אם מהפסוק "וכל אשר לא יבוא יחרם כל רכושו" וכו', או מהכתוב "אלה הנחלות אשר נחלו אלעזר הכהן" וכו' שאם אנו למדים מהפסוק הראשון אי אפשר לנו לדעת את כוחם בשלילה – להפקיע את הבעלות ע"י החרמת הרכוש – וכל אחד יכול לזכות בזה מטעם זכיה בההפקר: וזהו ג"כ מיוסד על המושכל הראשון שאין ללמוד תוצאות חיוביות מתוצאות שליליות.