מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יב; חיוב ושלילה 5
איוצא לנו איפוא מכל אלה כלל הגיוני שכזה:
בכל תופעה שיכולה לשמש בתור סבה לחיובו של דבר בהכרח שהיא יכולה לשמש בתור סבה לשלילת הדבר, ואילו מאידך גיסא, אפשר ואפשר שהתופעה יכולה לשמש לשלילה הדבר אבל לא לחיובו של הדבר.
גובשביל כך, אם אנו מוצאים שעד אחד משמש בתור סבה לחייב שבועה בהכרח שיכול לשמש בתור סבה לפטור משבועה, וכדומה. אבל אם אנו מוצאים שאונס משמש, למשל, בתור סבה לשלילת התוצאות, של איזה דבר, אין ראיה מזה שזה יכול לשמש גם בתור סבה לחיובו של איזה דבר.
דועל היסוד הזה אפשר להביא הרבה דוגמאות מ"החדושים" של האחרונים. ואסתפק בזה בדוגמא אחת לתרץ על היסוד הנ"ל הרבה סתירות בכלל של "דברים שבלב לא הוי דברים".
הלמשל, מקשים על הא דחיישינן לפעמים בהקדש של צבור "שמא לא מסרם יפה יפה", כמבואר בב"מ (קי"א ע"א) ואמאי – הא דברים שבלב לא הוי דברים, ואם בפה אומר שהוא מוסר לצבור, מה איכפת לן אם בלב הוא חושב אחרת? כמו כן מקשים על הא דעכו"ם פסול בכתיבת הגט אפילו כשישראל עומד על גבו ואומר בפירוש שהוא כותב לשמה, מטעם "דנכרי אדעתא דנפשיה קא עביד" – וג"כ הקושיא הא דברים שבלב לא הוי דברים? ומקשים ג"כ על הר"ן בפ"ק דפסחים, שנותן טעם למה שהחמירו החכמים שצריכים בדיקה בחמץ, אע"פ שמדאורייתא בבטול בעלמא סגי, מפני שאפשר שאע"פ שאומר בפירוש שהוא מבטל אין כוונתו באמת לכך, וגם כאן הקושיא: מאי איכפת לך אם חושב בלבו אחרת, והרי דברים שבלב לא הוי דברים?
וותירצתי את כל הסתירות הללו, שבכ"מ שאנו אומרים דברים שבלב לא הוי דברים, הוא לענין בטול תוצאות שקיומן באות דוקא ע"י פעולות ידועות, או לכה"פ ע"י איזה דבור בפה, כמו למשל, קנינים, קדושין, נדרים שבא ע"י דבור דוקא, או במעילה דבענין דוקא מעשה, כמו דכתבו בתוס' מעילה (כ"א ע"א), שגדר הדברים הוא שאין מחשבה שבלב מספיקה לשלול דברים שחיובם בא ע"י פעולה ודבור, וממילא מובן שדברים שכאלה שגם התוצאה החיובית שלהם באה ע"י מחשבה שבלב לבד – שם בודאי יכולה המחשבה לגרום ג"כ שלילת הדבר, כמו, למשל: הקדש, לשמה בגיטין, בטול בחמץ - שבכולם החיוב שבהם, כלומר: החלות של הדברים הללו באה ע"י מחשבה לבד: הקדש, הלא קי"ל שגמר בלבו, אע"פ שלא הוציא בשפתיו: ומחשבה לשמה ובטול חמץ – הלא דבר שאין צריך לומר שכל עיקרם הוא ע"י מחשבה לבד, וא"כ שם אנו באים בקל וחומר אם התוצאות החיובית שלהם באות ע"י דברים שבלב לבד מכש"כ שהשלילה שבהם, לבטל את התוצאות של החלות, יכולה לבוא ע"י דברים שבלב לבד.
זובאמת הר"ן בעצמו מדגיש את זה בטעמו הנ"ל שנתן לתקנת חכמים של בדיקת חמץ, באמרו: "לפי שבטול תלוי במחשבתם של בני אדם, ואפשר שיקילו בכך ולא יוציאו בלבן לגמרי", כלומר: שכיון שכל הדבר מתהווה רק ע"י מחשבת הלב לבד, ממילא מתבטל הדבר נ"כ ע"י מחשבת הלב.
חבקצור: היסוד ההגיוני הנ"ל הוא כלל גדול בתורה.