מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יב; חיוב ושלילה 7
אואנו מוצאים שלשיטת הרי"ף, בדין של "עדיו בחתומיו זכין לו" ו"מטי לידיה" – יש שלושה גדרים: א) במכר ומתנה, ששם אין בכלל הדין של "עדיו בחתומיו זכין לו". ב) בשובר, שכאמור שם הדין ש"עדים בחתומיו זכין לו" אע"פ שלא "מטי לידיה". ו-ג) בשטרי מלוה, ששם אמרינן "עדים בחתומיו זכין לו" אבל דוקא כש"מטי לידיה". ואמנם יש להגדרות הללו מקום בהגיון כי בא', כלומר: במכירה ומתנה, שם יש בודאי מושג חיובי, שהדבר נעתק מרשותו של אחד לשני: ובב', כלומר: בשובר, יש רק מושג שלילי לבד, הסתלקותו של שיעבוד בלי שום מושג חיובי, כי אי-אפשר להגיד ששיעבוד זה נכנס לרשותו של הלווה, וגם איננו צריך לכך. אבל בג', בשטרי מלוה, הרי השיעבוד הוא הממוצע בין שני הדברים הראשונים, כי ע"י השיעבוד בודאי מתהווה איזה דבר חיובי כלפי המלווה שהדבר הזה נקרא שיעבוד, שמשיג שיעבוד על כל נכסי הלווה, אבל ס"ס אין בזה דבר חיובי ממש, מאחר שס"ס הרי אין הנכסים יוצאים מרשות הלווה ממש והבעלות הקודמת של הלווה עדיין נשארת, באופן שאין בזה התחדשות חיובית ממש, מפני שהדבר נשאר עוד בהמצב הקיים, והואיל, כאמור קל יותר להביא את השלילה מהחיוב, הנה בשובר לא בעינן "מטי לידיה" כלל, ובמכירה ובמתנה – לא מועיל כלל גם ה"מטי לידיה": ובשיעבוד שהוא הממוצע ביניהם בעינן "מטי לידיה" – וזה מועיל.