מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יב; חיוב ושלילה 15
אאכן אפילו אם נניח, דכל שותפות לפני החלוקה ג"כ חציו לזה וחציו לזה, נמי ניחא הא דאמרינן בב"ב הנ"ל, דכאן יש גדר אחר גדר שותפות: המקום גורם כמו, למשל, ס"ת של העיר, שכאן בודאי אי אפשר להכניס או זה במסגרת של חלקים ולומר, שלכל אחד מאנשי העיר יש בזה רק חלק קבוע, מאחרי שאין הדבר מיוחד ליחידים של העיר בתור יחידים כשהם לעצמם אלא רק בתור בני העיר. ואם אלה יצאו את העיר ויבואו אחרים במקומם, אזי יש להם בדיוק אותה הזכות ממש כמו לקודמים וממילא מובן, שאם אחד מבני העיר מסתלק מזכותו אי אפשר להביט על זה כעל קנין שהוא מקוה את זכותו לשאר בני העיר, כי הללו אינם צריכים לכך, ויש להם אותה הזכות שהיתה להם מקודם בתור בני העיר. ובודאי לא שייך בזה גם המושג ירושה לבניהם אחריהם כי הבנים, שהמה ג"כ בני העיר, משתמשים בזה לא מצד ירושה אלא מצד שהמה בעצם בני העיר. כלומר: שכאן באמת הוא לא מושג של שותפות אך מושג של צבור, שכבר הוכחנו במק"א שאין זה מן הפרט אל הכלל אך מן הכלל אל הפרט, שמפני שהדבר שייך להכלל יש בזה זכות לכל פרט בתור אחד מן הכלל.