מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יב; חיוב ושלילה 16
אוכמו שהנחנו שבהפקר ב"ד הפקר, כוחם יפה רק בשלילה, רק להוציא מרשותו של זה אבל לא בחיוב, להכניס את הממון לרשותו של השני, ככה יש אותו ההבדל בבטול וקיום מחשבתו של אדם, דכוחם יפה לבטל מחשבתו של אדם שלא תביא לשום תוצאות, כלומר: לחשוב את המחשבה כאילו איננה, אבל לא לקיים מחשבה מאי-מחשבה, כלומר להביא את התוצאות של איזו מחשבה שהיא אע"פ שבאמת לא חשב האדם את אותה המחשבה.
בואת זה אנו למדים ממה שהגמרא משתמשת תמיד בכלל של "כל המקדש אדעתיה דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושין מיניה" במקומות שמדאורייתא אינו גט, ורבנן אמרו שתהיה מגורשת בכל זאת. ולכאורה, כמו שמקדש אדעתיה דרבנן ע"י זה שאומר "כדת משה וישראל", ככה ג"כ מגרש אדעתיה דרבנן דהא גם בגט כתוב "כדת משה וישראל", ולמה אנו צריכים לומר שמבטלין את הקדושין, נימא שהם מקיימים את הגט אע"פ שמדאורייתא אינו גט? למשל, בהא דריש השולח בגיטין (ל"ג ע"א), שמדובר שם לרשב"ג דאמר בטלו אינו מבוטל אע"פ שגם הוא מודה שמדאורייתא הגט בטל, שאנו משתמשים שם בכלל הנ"ל, של "כל דמקדש וכו'" או בריש כתובות (ג' ע"א) לענין אין אונס בגיטין, אע"פ שמדאורייתא יש אונס והגט בטל, ובכ"ז אנו משתמשים בכלל הנ"ל, ומדוע עלינו להתחיל מקדושין ולא מהגט, שעליו אנו דנים, ולהגיד שאע"פ שמדאורייתא הגט אינו גט, בכ"ז, כיון שכל דמגרש אדעתיה דרבנן מגרש – הגט הוי גט?
גאלא ג"כ מפני היסוד, שכוחם יפה רק בשלילה ולא בחיוב, ויכולים לבטל את התוצאות של הקדושין שהם קיימים מדאורייתא, אבל לא לקיים תוצאות מהגט, שמדאורייתא אינו קיים. וגדרם של הדברים כך הוא: כי, לכאורה, אם אנו אומרים "כל דמקדש אדעתיה דרבנן מקדש" למה אנו צריכים עוד להוסיף את ה"ואפקעינהו רבנן לקדושין מיניה", הלא גם בלי הפקעה נמי אינו קדושין, כי זה לא גרוע מ"המקדש עמ"נ שירצה אבא – רצה האב מקודשת, לא רצה, אינו מקודשת"? והיטב הדגיש בזה ה"פני יהושע", שההוספה הזו באה כדי להטעים, שאפילו אם אומר בפירוש בשעת הקדושין, שמקדש אפילו באופן שהוא נגד תיקון הכמים.
דועלינו להוסיף, שאע"פ שאין כח ב"ד יפה לבטל איסור דאורייתא הנה יש הבדל בין איסור המתהווה ממעשה לבד, שאת זה בודאי אי אפשר להם לבטל, ובין איסור המתהווה ממחשבה לבד או ממעשה ומחשבה ביחד, שכח ב"ד יפה לבטל את מחשבתו, כעין הציור של "בטלה דעתו אצל כל אדם" (עי' ברכות ל"ה ע"ב, פסחים מ"ד ע"א, סוכה ב' ע"א).
הוזהו שמתרץ על קושית הגמרא ביבמות (צ"ו ע"א), אחרי שמניח שאין כח ב"ד יפה להתיר אסור מדאורייתא בקום ועשה "והא הכא דמדאורייתא בטל הגט ומשום מאי כח ב"ד יפה שרינן אשת איש לעלמא?". ומתרצינן ד"אפקעינהו רבנן לקדושין". כלומר: שאחרי, שכאמור, אשת איש מתהווה מקדושין הפועלים רק ע"י מעשה ומחשבה, המחשבה לשם קדושין ביחד, הם מבטלין את המחשבה וממילא אין אסור.
וומכיון, שכאמור, כוחם יפה רק בשלילה, ולא בחיוב, הרי הם יכולים רק לבטל את המחשבה של הקדושין ולעשותה כמאן דליתא, וממילא היא מותרת – אבל לענין הגט שדוקא אנו זקוקים למחשבתו בחיוב, כדי לקיים את הגט, אי אפשר לעשות "יש מאין" שבמקום שמחשבה זו חסרה שיהיה בכ"ז גט מדרבנן.