מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יב; חיוב ושלילה 17
אובזה תירצתי את דברי הרמב"ם בפירוש המשניות בזבחים (מ"ו ע"ב), על דא דאמר ר' יוסי: "אף מי שלא היה בלבו לשם אחד מכל אלו, כשר – שהוא תנאי ב"ד, שאין המחשבה הולכת אלא אחרי העובד", שהכוונה שתקנת חכמים היא שאין מחשבת הבעלים פוסלת. וכולם מתפלאים שזהו נגד סוגית הגמרא בריש זבחים (ג' ע"ב), שמביאים מזה ראיה לסתמא כשר בזבחים. ולפ"ד הרמב"ם הנ"ל – איזו שייכות יש מזה לסתמא?
באבל לפ"ז מתישבים הדברים בנקל. דהא לכאורה, אם מדאורייתא מחשבת הבעלים פוסלת, איך יכולים החכמים לעקור דבר מדאורייתא? אלא מטעם הנ"ל, שכוחם יפה על מחשבת האדם לבטלה וכיון שכל האסור בא ממחשבה, המה מבטלים את זה מעין הציור של "בטלה דעתו אצל כל אדם", וממילא אין איסור. אבל כאמור, כוחם יפה רק בשלילה ולא בחיוב, ע"כ בעלמא אם סתמא כשר אזי אנו זקוקים לכח ב"ד רק בשלילה, לבטל את מחשבתו שחשב שלא לשמן, וממילא הוא כשר, אבל אם סתמא פסול, א"כ כדי להכשיר אנו צריכים כבר למחשבה חיובית לחשוב מחשבה לשמה, ועל זה כאמור כבר אין כח ב"ד יפה, ואם הכשירו מצד תקנת חכמים מזה גופא ראיה לסתמא דכשר.