מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יב; חיוב ושלילה 18
אוכל יסוד ההלכה "שהמקדש במלוה אינה מקודשת" (קידושין ו' ע"ב) בנוי גם הוא על ההבדל שבין חיוב לשלילה. כי מה בין "האשה נקנית בכסף" ובין "המקדש במלוה"? ההבדל הוא רק בזה כי אם הוא נותן לה פרוטה ממש או שוה פרוטה, יש כאן נתינה וקבלה באופן חיובי, אבל אם מקדש אותה במלוה הנה קבלתה נרגשת רק באופן שלילי, מה שמקודם לפני הקדושין היה עליה חיוב מצדה לצד האיש וע"י הקידושין נסתלק החיוב.
בואותו ההבדל שיש בין כל מקח וממכר הצריך קנין ובין מחילה שאינה צריכה קנין, אותו ההבדל יש גם בנ"ד כמובן מאליו.
גואם כי ב"הנאת מלוה מקודשת" זהו מפני שגם הנאה בשלילה נמי חשובה הנאה ואין ההנאה זקוקה לדבר דוקא, והראיה שגם כשמקדשה עמ"נ שאדבר עליך לשלטון ג"כ מקודשת, אבל בנתינה וקבלה שלא יתכן בלי דבר אי אפשר רק באופן חיובי.
דוככה אנו מוצאים את ההבדל הנ"ל בעניני שבח והפסד, למשל, היורד לתוך שדה חברו שלא ברשות, הנה סו"ס בעל השדה צריך לשלם לו את היציאה או את השבח. אבל המבריח ארי מנכסי חברו שלא מדעתו הוא פטור, וההבדל הוא ג"כ כנ"ל, שבאופן הראשון בא השבח בדרך חיובי ובאופן השני רק בדרך שלילי, להבריח את הארי שלא יגרום לו הפסד.
הואותו הבדל יש ג"כ בהפסד, שאם הוא מפסיד דבר של חברו בודאי שהוא מחויב לשלם מטעם מזיק. אבל אם הוא שורף שטר של חברו או מזיק שעבודו של חברו פטור. וההבדל הוא ג"כ כנ"ל, מפני שבאופן הראשון מורגש ההיזק בדרך חיובי ובאופן השני רק בדרך שלילי מה שאין לו ראיה שמגיע לו – בשורף שטרו, ומה שאין לו ממה לגבות – במזיק שעבודו של חברו.
ווגם בכל אלו יש נקודה הגיונית אחת. כי הכלל ש"כח הפועל בהנפעל" הוא רק כשפועל באופן חיובי ולא כשפועל באופן שלילי, וזה הוא ההבדל בין מקדש בפרוטה ובין כשמקדש במלוה. בהראשון יש קבלה גם אחרי חלות הדבר ובהשני אחרי המעשה כבר אין קבלה. כי לא נגיד ששייך הדבר לאשה מחמת הקידושין אלא מחמת שהדבר הוא שלה גם מקודם, והקידושין פעלו רק לסלק את השעבוד – וככה ההבדל גם בשבח וגם בהפסד: כשמשביחים את השדה באופן חיובי, הנה יש בהשדה כחו של המשביח. אבל אם הוא עשה את זה באופן שלילי כמבריח ארי, למשל, הנה אחרי ההברחה כבר אין להשדה שום רושם של המבריח: ובהפסד בודאי שמובן ההבדל עפ"י הנקודה ההגיונית הנ"ל, כי אם הוא שובר כלי אז יש כח השבירה גם אחרי המעשה, אבל כששורף שטר והוא מפסיד את החוב הנה עצם ההפסד בא לו מחמת שהלווה אינו רוצה לשלם, וכחו של המזיק הוא נכנס רק בשעת מעשה אבל לא אחרי כך.
זואותו הציור ובאופן עוד יותר בולט הוא ג"כ ב"זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות ובא אחר וקדם וסלקו" (בבא קמא כ"ו ע"ב), שההפסד שבא ע"י המסלק הוא באופן שלילי לגמרי, כי הוא רק הסיר את הדבר המציל, וכשנשבר אח"כ הכלי בודאי לא שייך להגיד שיש כח הפועל של המסלק את הכרים בהנפעל, אלא רק כח הזורק לבד, ולפיכך פטור המסלק.