מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יב; חיוב ושלילה 28
אאמנם לפ"ז יוקשה, מדוע פסק הרמב"ם בפי"א מהל' שמיטה ויובל (הלכה ב'), דאחים שחלקו – לקוחות הן ומחזירים זה לזה ביובל, שהטעם הוא מצד אין ברירה, הא לפ"ד הלא צריכים בזה רק לברר את האופן השלילי, שכל אחד מסתלק מהחלק שלקח השני, וממילא כל אחד היה יורש בשלו – ובזה הלא ההלכה היא כנ"ל, דיש ברירה? ואפשר שזהי באמת כוונת התוס' בגיטין (מ"ח ע"א) שכתבו, דרק ר' יוחנן סבר שמחזירים זה לזה ביובל – אלא שיוקשה על הרמב"ם כנ"ל?
באכן, באמת אפשר לנו לפסוק, שאחים שחלקו – מחזירים זה לזה ביובל, ולא מטעמיה של ר' יוחנן דאין ברירה אלא מטעם אחר, דהא ס"ס אין האדם יכול להסתלק מבעלות רק למכאן ולהבא ואין שום אפשרות שיסתלק מן הבעלות שבעבר, דמה שעבר אין להשיב. ואע"פ שאנו תופסים כנ"ל, דבשותפות כולו לזה וכולו לזה, אבל ס"ס יש בחלוקה ענין של מקח וממכר, מה שכל אחד מסתלק מחלק ידוע לטובת השני, אם כי לפ"ז לא צריכים בזה לקנין. ובאמת אין אנו מוצאים בשום מקום באחים שחלקו – או בסתם שותפים שחלקו – שיצטרכו לכוון לשם קנין, אלא כל אחד נשאר ממילא אחרי החלוקה בשלו. ודוקא בשביל כך לא מועיל כלל בזה המושג ברירה שכל עיקרו הוא בשני דברים המתנגדים זה לזה, שאנו צריכים לברר למפרע איזה דבר משני הדברים המתנגדים הוקבע. אבל כאן, הלא לא היו בכלל שני דברים המתנגדים אלא שני הדברים יחד, כאמור, כולו לזה וכולו לזה, וההסתלקות של כל אחד אחרי החלוקה מועילה, כאמור, רק מכאן ולהבא, וממילא הדין דמחזירים זה לזה ביובל, אע"פ שכל אחד היה בעלים על הדבר גם לפני החלוקה מטעם שגם מקודם היה כולו לזה וכולו לזה. אבל ביובל, מה שהלוקח צריך להחזיר, אין זה מטעם שלא היה בעלים מלפני הלקיחה, אלא מטעם "ושבתם איש אל אחוזתו", מטעם שהמוכר היה בעלים על הדבר מקודם, וס"ס הלא היה כל אחד בעלים גם על זה שלקח השני, וצריכים להחזיר זה לזה כדי לקיים את ה"ושבתם" הנ"ל.