מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יב; חיוב ושלילה 29
אובזה מסולקת הקושיא העתיקה שמקשים על הרמב"ם שפוסק, שותפים שחלקו – לקוחות הן ומחזירים זה לזה ביובל, ופוסק ג"כ שקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי – ואין הוא מוצא ידיו ורגליו בבית המדרש?
באבל לפ"ז ניחא, דאמנם אם כי הוא פוסק כר' יוחנן באחים שחלקו, אבל לא מטעמיה כלל וכלל, דטעמיה דר' יוחנן הוא דאין ברירה, כמבואר להדיא בגיטין (כ"ה ע"ב) שאמר: "אף אחרון אינו פוסל" ואזדא ר' יוחנן לטעמו דאומר האחים שחלקו וכו'". וע"כ דסובר דהמושג שותפות הוא חציו לזה וחציו לזה, ובכן יש כאן שני דברים המתנגדים זה לזה, דעל מה שיש בעלות לאחד אי אפשר שתהא בעלות לשני ונופל ע"ז המושג ברירה, לברר לכל אחד את חלקו.
גאבל הרמב"ם שסובר דשותפות היא כולו לזה וכולו לזה – כפי שביארנו בספרנו "דרך הקודש" ח"ב (ש' ח') – ולא שייך בזה כלל המחלוקת אי יש ברירה או אין ברירה, כנ"ל. ומה שפוסק מחזירים, הוא דוקא מהטעם שכולו לזה וכולו לזה, כנ"ל, הנה כל זה שייך לענין ההחזרה ביובל, שהחזרה באה לא מצד חסרון הבעלות של מי שצריך להחזיר. אלא מצד הבעלות הקודמת, של מי שצריכים להחזיר לו, משא"כ לענין בכורים, שהעיקר תלוי ב"אדמה אשר נתת לי" וס"ס יש לו, לכל אח, קנין הגוף, ולאו דוקא מצד החלוקה, אלא אפילו לפני החלוקה – לכל אחד בזה קנין הגוף, כנ"ל.