מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יב; חיוב ושלילה 30
אובזה אפשר לתרץ גם הקושיא שמקשים על הרמב"ם, שסותר את עצמו, שמצד אחד הוא פסוק כנ"ל, שאחים שחלקו – לקוחות הן ומחזירים זה לזה ביובל, ומצד שני פוסק באחים שחלקו ובא בע"ח וטרף חלקו של אחד מהם ש"בטלה מחלוקת". והטעם הוא, כמבואר בב"ק (ט' ע"א), מפני שאחים שחלקו כיורשין הוו?
באבל לפ"ז מובן מאליו שקושיא מעיקרא ליתא, דכל הדין שמחזירין זה לזה ביובל הוא מצד "ושבתם איש אל אחוזתו" – וכל אח נקרא בעל אחוזה על הכל, מכיון שמקודם היה כל גם לזה וגם לזה ויש בזה מובן של מקח וממכר במה שכל אחד הסתלק מחלק ידוע לטובת השני. אבל ס"ס מה שהיה קודם כולו לזה וכולו לזה ג"כ היה מובן מצד הירושה, שזה הדין ביורשין, כאמור, שכל אחד נעשה יורש על הכל. ולענין בע"ח שבא וטרף חלק אחד, הלא אדרבא, זו היא הנותנת, שכמו שכל אחד נעשה יורש על הכל, ככה יש על כל אחד החיוב לשלם את החוב של האב ולא יכול להפטר במה שבמקרה נטל רק את חלקו של אחד.