מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יב; חיוב ושלילה 32
אואכן, לפ"ז הלא יוצא לנו תירוץ פשוט על הקושיא הנ"ל, מדוע אנו פוסקים כראב"י ב"השותפין שנדרו הנאה", אם כי אנו פוסקים שאין ברירה, עפ"י המושכל הראשון שהניח השאג"א (בס' ל"ג), שרק אז אנו צריכים למושג ברירה כשאנו רוצים שיחול הדבר למפרע, אבל לא במקום שאנו דנים על חלות הדבר מעכשיו.
בודוק ותשכח, שבכל המקומות שהקלא וטריא היא על ברירה – אנו דנים תמיד שע"י הברור העכשוי יחול הדבר למפרע, ובשביל כך הוא מבדיל בין "הריני בועליך עמ"נ שירצה אבא" שאנו זקוקים לברירה. אבל במקדש בכסף עמ"נ שירצה אבא, נראה שכו"ע מודים, שאם רצה האב מקודשת, כמו שמשמע מסתמא דמתניתין בקדושין (ס"ג ע"א) – "עמ"נ שירצה אבא – רצה האב מקודשת לא רצה, אינה מקודשת", מפני שבביאה אי אפשר לקדש אחרי זמן, ולא כן בקדושי כסף שאפשר לקדש ג"כ לאחר שלושים יום.
גוזהו ההבדל ג"כ בין האחים שחלקו, שפסקינן שלקוחות הן מצד דאין ברירה ובין השותפין שנדרו הנאה זה מזה דפסקינן דזה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו – משום דבאחים שחלקו זהו כל החדוש שאין אנו אומרים שלמפרע, בשעת מיתת האב, עמד הדבר להתברר שחלק זה, של ראובן וחלק זה – של שמעון, אלא שהדבר נתברר רק עכשיו עפ"י הסכם הדדי שלהם, וממילא כבר אין על זה שם ירושה, כי ירושה ממילא קא אתי בבת אחת עם המיתה. ואם הדבר לא נתהווה תיכף בשעת מיתה אלא עפ"י הסכם שביניהם, זה כבר ענין של מקח וממכר – "לקוחות הן". אבל בשותפין שנדרו הנאה, אין אנו צריכים רק לברר שבשעת התשמיש כל אחד משתמש בשלו, כי מהנ"מ לן בברור למפרע. וכ"ז נאמר שפיר אפילו למאן דלא ס"ל ברירה.
דוהגע בעצמך, באחים שחלקו גופא, הלא כל המחלוקת היא אם יורשין הן אי לקוחות הן, אבל עכ"פ הם לקוחות לכו"ע: מפני שס"ס הדבר עכשיו מתברר. וג"כ כאן עכ"פ בשעת השמוש מבורר הדבר ואין אנו צריכים יותר, ולהיפך – טעמי בעי לרבנן שאומרים שאסורים ליכנס לחצר מאחרי, שכאמור, במקום דבעינן רק ברור מכאן ולהבא, כו"ע מודים דיש ברירה? אך באמת שלש חלוקות בדבר: א) במקום דבעינן ברור הדבר למפרע ששם אנו פוסקים שאין ברירה, כנ"ל: ב) במקום דבעינן ברור רק מכאן ולהבא, ששם כו"ע מודים דיש ברירה: ג) האופן הממוצע שביניהם, ז. א. שלא בעינן ברור של העבר כא', אבל גם לא די בברור של העתיד לבד כב' אלא ברור בהווה, שם יש מחלוקת בין רבנן וראב"י.
הוזהו ההבדל בין אחים שחלקו, ששם עכ"פ לקוחות הם והדבר מבורר מכאן ולהבא ובין השותפין שנדרו הנאה, כי שם, באחים שחלקו כאמור, די בברור מכאן ולהבא, ז. א. שהדבר מתברר אחרי החלוקה, משא"כ כאן בשותפין שנדרו הנאה שבודאי לא די מהברור שאחרי התשמיש, אלא בעינן שיהא מבורר שבשעת התשמיש וזה נכנס לתוך שלו, ובזה היא המחלוקת הנ"ל.
וולפי ההלכה יוצא שגם בהחלוקה ב' ו-ג' אנו פוסקים שיש ברירה, ורק בחלוקה א' אנו פוסקים שאין ברירה ובשביל כך הלכה בזה כר' אליעזר בן יעקב, כי "כאמור" זה נכנס ג' כנ"ל.