מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יב; חיוב ושלילה 33
אובעצם החקירה בגדר שותפות הנ"ל כדאי להביא ג"כ את הסוגיא בב"ק (ד' מ"ו ע"ב), לא צריכא דפרה דחד וולד דחד, ואי דקדם תבעיה לבעל פרה תחילה, הכי נמי דאמר ליה לבעל פרה פרה דידך אזקתך הב לי ראיה דאית לך שותפי, אלא דהדים ותבעיה לבעל ולד תחילה וכו' ואיכא דאמרי אע"ג דקדים לתבוע לבעל פרה תחילה מצי מדחי ליה, דא"ל, מידע ידעי "דשותפי אית לי".
בונאמר שגם כאן השקלא וטריא היא בהנקודה המרכזית הנ"ל במהות השותפות, דהא לכאורה יש לעמוד על הלישנא קמא דאמר "הב לי ראיה דאית לך שותפי". וכי דינא הכי, הלא להיפך כלל גדול הוא בכ"מ שהמוציא מחברו עליו הראיה?
גאבל אם אנו תופסים, ששותפות הוא כולו לזה וכולו לזה, הנה בשור של שני שותפים שהזיק באמת יש חיוב על כל אחד מהשותפים, ובפרט אם נתפוס שעיקר סבת החיוב הוא מצד "ממונך" כפי שהארכנו בזה במדת "שתי סבות", ועוד נאריך בזה במק"א, כי לפ"ז הלא על כל אחד ואחד המשותפים אנו קוראים בזה, "ממונך" – אלא שכמובן שלא יתכן שהניזק יקבל פעמים בעד נזקו. על כן על כל אחד לתת רק המחצה, אכן אם יש לנו ספק בזה, אם יש עוד שותף להשור המזיק או הוא יהיה מחוייב מספק, דהא אין כלל ספק בסבת חיובו על הכל, דהא אפילו אם נתפסו שיש לו שותף בזה ג"כ סבת הפוטרת לו ממחצה מזה שהשותף השני ג"כ מתחייב בכל ההיזק כנ"ל, ובאופן שכזה זה הוה בגדר איני יודע אם פרעתי שכפי שהארכנו כבר במדת "שתי סבות" הנ"ל שהגדר הזה נאמר לאו דוקא במקום שכבר היה חיוב בפועל באיזה זמן ידוע, אלא בכ"מ שבסבת החיוב אין שום ספק, וכל הספק הוא בסבת הפטור שאין ספק סבת הפטור מוציא מיד ודאי סבת החיוב, וכאן עוד יותר עדיפא, כי לפ"ז אם יהיה ציור שאי אפשר בפועל לחייב את אחד מהשותפים, שאז ממילא מחוייב השותף האחד לשלם את כל ההיזק, וכיון שס"ס את בעל הולד אי אפשר לחייב מחצה בפועל מטעם הממע"ה, אז ממילא מחוייב בעל הפרה הכל. אך ה"איכא דאמרי" תפס שמהות השותפות היא מחצה לזה ומחצה לזה ובכן כל סבת החיוב היא רק על מחצה, וכשיש לנו ספק אם יש לו עוד שותף בזה או לא, הנה על המחצה השניה יש ספק, אם היתה סבת החיוב מעיקרה או לא, אז ממילא כמו בכל מקום ספק סבת חיוב פטור.
דועלינו להוסיף בזה את דברי התוס' שם שכיון שיש שני דברים גם חזקת מעוברת וגם חזקת ממון גם סומכוס מודה.
הוגם עלינו להגיד שבאיני יודע אם פרעתיך גם סומכוס מודה דחייב ואע"פ שהוא חולק על חזקת פטור, שמה"ט הוא חלק על הכלל של הממע"ה, אינו חולק על חזקת חיוב ומה"ט גם לדידיה באיני יודע אם פרעתיך חייב ורק לפ"ז אפשר להסביר כנ"ל מה שהוא אומר "הב לי ראיה דאית לך שותפי".
וויתכן הדבר יותר לפי שכתבו בתוס' בב"מ (צ"ו ע"ב) ד"ה נימא "דלסוכמוס דאית ליה ממון המוטל בספק חולקין הוי כאילו תרוייהו מוחזקין בו" ואפשר שמה"ט חולק על חזקת ממון, דלדידיה לא שייך זה כיון דנחשב כאילו שניהם מוחזקים כנ"ל, אבל על חזקת חיוב שזה בא דוקא נגד חזקת ממון בזה אין הבדל בין סומכוס ובין רבנן, וע"ז גם לסומכוס אומר "הב לי ראיה דאית לך שותפי".
זואולי אפשר להגיד ג"כ שבזה אין מחלוקת בדבר וגם ה"איכא דאמרי". סוברים ששותפות הוא כולו לזה וכולו לזה, אלא של "איכא דאמרי" חולק סומכוס גם על הכלל של איני יודע אם פרעתיך, וגם בזה לסומכוס חולקין, וממילא כיון שיש ג"כ חזקת מעוברת כפי הנ"ל, אמרינן גם לדידיה הממע"ה.
חוהמחלוקת תהיה בהגדר דאיני יודע אם פרעתיך חייב אם דזהו מטעם חזקה דמעיקרא וסומכוס הלא אינו סובר בממון חזקה דמעיקרא, והראיה שגם במקום שיש חזקת מרא קמא ג"כ סובר סומכוס דחולקין, או שזהו מטעם אין ספק מוציא מידי ודאי, כלומר, שאין ספק פרעון מוציא מיד ודאי חיוב, ובזה אין הבדל בין סומכוס ורבנן.
טועי' שם עוד "אלא אמר רבא, לעולם בפרה בחד וולד דחד והכי קאמרינן, איתא לפרה משתלם חצי נזק מפרה ליתא לפרה משתלם רביע נזק מולד – טעמא דלא ידעינן אי הוה ולד בהדה כי נגחה או לא".
יועי' במדת "במקום העצם" ששם ביארנו, שלשיטת כמה ראשונים הא דתם אינו משתלם אלא מגופו אין זה מושג בעצם החיוב אלא רק בגביית החיוב, וע"כ לשיטת רש"י אם זהו ברי שהתם הזיק אלא שאין ידוע אם יש ה"מגופו" ממה לגבות שזה נחשב כאיני יודע אם פרעתיך.
יאאכן מכאן הלא ראיה להיפך, דהא כאן זהו ודאי שהוא בעל התם שהזיק, אלא שהספק אם הוה ולד בהדה כי נגחה הוא ספק אם יש המגופו ממה לגבות, ובכ"ז אמרינן שחולקין, ואין אנו אומרים שהוא מחוייב מטעם איני יודע אם פרעתיך, אך בכ"ז אין סתירה מכאן לשיטת רש"י, דהא כאן קאי לסומכוס, והוא ס"ל דחולקין אפילו באיני יודע אם פרעתיך כנ"ל.