מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יב; חיוב ושלילה 37
אומושג שכזה אנו מוצאים ג"כ בקנין השבט גבי מתנות כהונה ולויה למשל, שאפילו אם נתפוס שהפקר הוא מושג שלילי, דבר שאין לו בעלות כלל, בכ"ז בודאי במתנות כהונה ולויה, אע"פ שגם שם אין הדבר מיוחד רק לכהן או ללוי אחד והכהן או הלוי זוכה בדבר רק ע"י נתינה, אעפי"כ גם לפני הנתינה יש בזה משום קנין השבט, שבעלות כל השבט על הדבר ואם דרושה בזה נתינה, כאמור, אבל קנין לא נחוץ בזה, ואם יהיה ברי לנו שאין רק כהן אחד בעולם שיוכל לקבלו את המתנות כהונה ולויה, אז שייך לו הדבר אע"ג דלא מטי לידיה.
בויסוד הדבר פשוט, מכיון שלהבעלים יש רק טובת הנאה בזה ויש ספק בכלל, אם טובת הנאה ממון או לא, ש"מ שרשות הבעלים נפסקה תיכף בקריאת השם תרומה או מעשר וניתן לבעלות של השבט כולו.
גושם בודאי ג"כ לא שייך להכניס תחת מושג של חלקים ולהגיד שיש לכל כהן או לוי רק חלק בזה, אלא בודאי, שלכל כהן או לוי שייך כל התרומה והמעשרות שבעולם, אלא מאחר שכמו ששייך להאחד כן שייך זה גם להשני והשלישי, ממילא הדבר תלוי בהנתינה שע"י נתינת הבעלים נעשה קנין מוחלט של היחיד. וכאמור רק נתינה, אבל קנין לא בעינן.
דוראיה לזה מגטין (ל"א ע"א) שעל קושית הגמ' "ואע"ג דלא אתי לידיה"? מתרצים "במכרי כהונה ולויה" ופרש"י "שהם מכריו ואוהביו ואינו רגיל לתת תרומות ומעשרות אלא לכהן זה, הלכך כיון דמלתא דפשוטה היא, דלדידיה יהיב להו, אסוחי להו שאר כהנים דעתיהו מזה, והוי כמאן דמטי לידיה דהני" והדברים ברור מללו, שכדי שתהיינה התרומות והמעשרות שייכות רק לכהן אחד אינו צריך דוקא מעשה קנין מצד שאר הכהנים, אלא רק די בזה, שכל שאר הכהנים מסתלקים מזכותם באופן שלילי, ואז ממילא זה שייך להאחד שלא הסתלק, אעפ"י שלא מטי לידו כלום.