מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יב; חיוב ושלילה 58
אבין הדברים שכוחם יפה רק בשלילה ולא בחיוב אפשר לחשוב גם את הכלל של בטול ברוב, שהאיסור נהפך להיות להיתר, כשההיתר הוא הרוב. אבל להיפך – כשהיסוד הוא הרוב – לא נימא שההיתר יהפך להיות לאיסור. ואם נתערב זית אחד של היתר בשני זיתים של איסור ולא אכל רק כזית מן התערובת – לא ילקה. ונהי שכל כזית מן התערובת אסורה באיסור תורה, אבל ס"ס לא נעשה לאיסור ממש. (עי' במנחת כהן בשער תערובות, והובא דבריו בפמ"ג בפתיחה להל' תערובות).
בויסוד הדבר הוא בזה, שסבת הבטול מועילה רק לשלילה ולא לחיוב, ואיסור הוא יסוד חיובי, אבל היתר הוא יסוד שלילי כלומר: כי כשאנו מסלקים את האיסור – מותר הדבר ממילא, אבל לא נימא להיפך – שע"י סלוק ההיתר נעשה ממילא איסור, כי כל דבר הוא ממילא מותר באין מציאות או פעולה האוסרת אותו: והבטול הוא סבה לשלילה, לסלק את האיסור וממילא נעשה היתר. אבל לא שייך לומר להיפך, שהבטול מסלק את ההיתר וממילא נעשה אסור, כנ"ל. (וכבר דברנו על זה בה"מבוא" פרק ד').
גוזהו ג"כ ההסבר במס' ביצה, דאמרינן שם בתמיהא: "הרי שנתערב לו קב חיטין בשל חברו ואכל הלה וחדי" והקשו בתוס' דהא בכל דוכתי דקאמר חד בתרי בטיל מצי למיפרך הכי?
דאבל באמת גם הדין שממון לא בטיל, בנוי על היסוד הזה, שאין בכוחו של הבטול לפעול רק בשלילה ולא בחיוב, ובכל איסור כשאנו מסלקים את האיסור, נעשה ממילא היתר, כנ"ל. אבל בממון – בעלותו של ראובן ובעלותו של שמעון עומדות במדרגה אחת, וע"י הפקעת בעלותו של ראובן עדיין לא נכנס לתוך בעלותו של שמעון. כי אמנם עצם הלשון "בטול" אומר על שלילה, שזה מביא תמיד לידי בטול ולא לידי קיום.
הובזה יש לישב קושית הש"ש, שמקשה על דברי התוס' במעילה (כ"א ע"ב) שמקשים על המשנה שמה "נפלה פרוטה של הקדש בתוך כיסו, או שאמר פרוטה בכיס זה הקדש, כיון שהוציא את הראשונה – מעל" – ומקשים "תימא ולבטיל האי פרוטה של הקדש שנפלה?" ומקשה בס' ש"ש הנ"ל, דקארי לה מאי קארי לה, הא כלל הוא שממונא בממונא לא בטיל? אבל לפ"ד אתי שפיר, דבקדשים גם בממונא יש אותו הגדר של איסור, דע"י סילוק האיסור נעשה ממילא היתר, כך הוא ג"כ בקדשים, דע"י סילוק הקדשים נעשה ממילא חולין, ויחס הקדשים לגבי חולין הוא ג"כ יחס של חיוב כלפי שלילה, שבהסתלקות הקדשים נעשה ממילא חולין אבל לא נעשה קדשים ע"י הסתלקות חולין. וגם שם יהיה הדין כך, שקדשים המעורבין בחולין, הקדשים גופא נהפכים להיות לחולין, אבל לא נימא להיפך, שחולין שנתערבו בקדשים שהחולין יהפכו לקדשים.
וובזה אפשר להסביר את הדין של "אין הולכין בממון אחרי הרוב", כי כיון שאין הרוב פועל רק בשלילה, לבטל את המיעוט, אבל לא בחיוב, כנ"ל, הנה ממילא מובן שזה יכול רק לגרום לפטור, שז. א. שהחיוב נשלל וממילא הוא פטור, אבל לא לחיוב, כי כל חיוב הוא מושג חיובי, כמובן.
זומובן שבזה מסולקת קושית התוס' בב"ק (כ"ז ב') שהולכין אחרי הרוב גם לחייב ממון, כי שם הבטול של המיעוט הוא ג"כ רק בשלילה, שדעת המיעוט מתבטלת וממילא דעת הרבים קיימת, משא"כ לענין "כדא וחביתא" או ב"רדיא ושחיטא", ששם לא שייך בטול של אלה האנשים שקוראים לכדא חביתא – ולחביתא כדא כמובן, אלא שהדיון הוא ברוב ומיעוט, לענין בטול הדין של המיעוט בדין של הרוב, הנה לא שייך זה רק בנוגע לפטור, שאנו מבטלים את החיוב וממילא הוא פטור, אבל לא בנוגע לחיוב, כי גם אם אנו מבטלים את הפטור עדיין אין זה אומר חיוב.