מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יב; חיוב ושלילה 59
אובזה אפשר לייש את קושית התוס' בכתובות (ט"ו ע"ב), על הא דאמרינן שם: "מצא תינוק מושלך בעיר, אם רוב ישראל – ישראל. למאי נ"מ? להחזיר לו אבדה", שמקשים, הלא אין הולכין בממון אחרי הרוב? אבל לפי ההנחה הנ"ל ובצירוף השיטה של ספר "יראים", שמחדש, שאע"פ שאנו אומרים גזל עכו"ם מותר, בכ"ז אינו יכול לצאת בזה בד' מינים, מפני שס"ס אין זה נקרא "לכם", כלומר: שבעלות אין בגזל עכו"ם, אלא רק שאין כאן איסור גזלה. ובכן, כאן ב"מצא תינוק" שאין כאן ספק בעצם הבעלות, שאפילו הוא עכו"ם ג"כ יש לו בעלות, אלא מאי? כל הספק הוא, אם יש כאן היתר. ובכן, כאן באופן שכזה לא משמש הישראל בתור סבה שבשביל זה צריך להחזיר את האבדה אלא להיפך, מה שהוא עכו"ם זה צריך לשמש בתור סבה להתיר. ואם ביטול מועיל ז. א. שאנו שוללים בשלילה את הסיבה ממילא נשאר העדר הסבה. וכאן, אם נצייר ציור שכזה שלא יהיה לא יהודי ולא עכו"ם כן יצטרך להחזיר את האבדה. ומכיון שכל הטעם שאין אנו הולכין בממון אחרי הרוב כנ"ל, מפני שאין הרוב מועיל לחיוב רק לשלילה, וכאן, אם נשאר הצד השלילי, ממילא צריכים להחזיר, מאחר שעל עצם הבעלות אין שום ספק.
בומובן ממילא שבזה מתורצת ג"כ קושית התוס' בסנהד' (פ' ע"א) על הא דאמרינן שם "הנסקלים בנשרפין, ר"ש אומר ידונו בסקילה שהשריפה חמורה", ומקשים – "אמאי קאמר ר' שמעון ידונו בסקילה שהשריפה חמורה, ניזל בתר רובא להחמיר בדיני נפשות, כדאיתא בפרק קמא דחולין (י"א ע"א)?"
גאך לפ"ז אין בזה משום קושיא, דג"כ כאן אין המדובר על בטול באופן שלילי אלא על בטול באופן חיובי, שהדבר המבוטל ישיג דין חדש, דין חיובי של הדברים המבטלים אותו, ז. א. שהנסקלים המועטים ישיגו דין החיוב של הנשרפים המרובים – וזה לא יתכן כנ"ל.
דומובן שאי אפשר לשאול מכל חייבי מיתה ע"י רוב, כמו, למשל, ברוב של סנהדרין בדיני נפשות או מה שאין אנו חוששין בכל רוצח שמא הנרצח היה טריפה, וכדומה? דשם ס"ס מקור הבטול הוא ג"כ בשלילה, ואם כי מזה מסתעף דין חיובי חדש, לא איכפת לן, כידוע, שאנו מביטים תמיד בדברים שכאלה על עצם הדבר ולא על ההסתעפות, כפי שהארכנו למדי במדת "עצם והסתעפות" למשל בסנהדרין, שהרוב אומר חייב והמיעוט – זכאי, שם בא הבטול לבטל באופן שלילי את דעת המזכים, וממילא הוא חייב.
הוכן בחשש של מיעוט טריפות בבני אדם, שם בא הבטול, לבטל את החשש הזה שלא יבוא בחשבון, וממילא הוא חייב מטעם רוצח ודאי. אבל בהנסקלין בנשרפין, אם נבוא בזה מצד בטול, עלינו להשתמש בבטול כדי להקים דין חיובי חדש, וזה לא יתכן.
וואולי גם התוס' כוונו לזה בתירוצם "דלא אזלינן בתר רובא לחייב אותו שהוא זכאי מכל וכל שלא הרג, ולא דמי לאותו שהרגו ודאי, אלא דלא ידעינן אי טריפה הוה אי שלם".
זומובן ג"כ, שאין להביא ראיה דבטול מועיל אף בחיוב וממילא אף להפוך לאיסור את ההיתר, מהא דמבואר בעירובין (כ"ג ע"א) "קרפף יותר מבית סאתים שהוקף לדירה, נזרע רובו, הרי הוא כגינה ואסור" שהמיעוט מצטרף כאן להרוב לקבוע על זה שם גינה, כדי לאסור, דגם שם כנ"ל מקור הבטול הוא דוקא בשלילה, לסלק שם דירה מהמקום. כי אין הזריעה בבחינת סבה לאסור של הוצאה קיים מצד עצמו.
חועי' בסנהדרין (ג' ע"ב) מחלוקת של ר' יאשיה ור' יונתן בהמקור שדיני ממונות בשלשה, אם שהתורה בעצמה מקפידה דוקא על שלשה וזו היא דעתו של ר' יאשיה, או שהתורה בעצמה מקפידה רק על שנים, ורק מצד דאין ב"ד שקול מוסיפים עוד אחד והרי כאן שלשה.
טועי' בגיטין (ל"ב ע"ב): "אתמר, בפני כמה הוא מבטלו? ר' נחמן אמר בפני ב': רב ששת אמר בפני ג'. רב ששת אמר בפני ג' – ב"ד קתני: ור' נחמן אמר בפני ב' – לבי תרי נמי ב"ד קרי להו".
יואפשר שהמחלוקת נובעת ממחלוקתם של ר' יאשיה ור' יונתן הנ"ל, שרב ששת סובר כר' יאשיה הנ"ל, ובכן רק השלושה מהוים שם ב"ד. ור' נחמן סובר כר' יונתן שבעצם אין אנו צריכים רק לשנים והשלישי בא רק מצד "אין ב"ד שקול".
יאונמצא שגם הם יחלקו בזה שהולכין בדיינים אחרי הרוב. ואם שנים אומרים חייב ואחד אומר זכאי – הוא חייב, אם זהו מפאת שאנו חושבים גם את הזכאי כאילו אמר חייב, או מפני שאנו רק מבטלים את הדעת היחיד וממילא נשארה דעת השנים. ומכיון שהמקור של רוב הוא מ"אחרי רבים להטות" – יוצא לנו מזה נפקא מיניה בהגדרה של בטול ברוב בכל מקום: אם זהו רק בשלילה, לבטל את המיעוט כמי שאינו, או גם בחיוב, שיהפך המיעוט גם הוא להצטרף אל הרוב, שלר' יאשיה ורב ששת נתפוס כצד השני: ולר' יונתן ור' נחמן נתפוס כצד הראשון.
יבושם בסנהדרין מקשינן "ואלא הא דתנן שנים אומרים חייב ואחד אומר זכאי חייב, נימא דלא כר' יאשיה? אפילו תימא כר' יאשיה, מייתי לה בקל וחומר מדיני נפשות ומה דיני נפשות דחמירא אמר רחמנא זיל בתר רובא, דיני ממונות לא כל שכן ונראה שבאמת בזה היתה השקלא וטריא, שהמקשן סבר, שביטול מועיל רק בשלילה, וכיון שלר' יאשיה אנו צריכים מן התורה דוקא לשלשה אין גומרים את הדין כשרק שנים אומרים חייב? והתרצן מתרץ, דאמנם בטול ברוב הוא ג"כ באופן חיובי וממילא נחשב כאילו כל השלשה אומרים חייב.
יגאבל סוף סוף אין מזה ראיה נגד הנחתנו הנ"ל, כי סוף סוף אנו זקוקים להתירוץ הזה רק לר' יאשיה ואולי ההלכה בזה כר' יונתן.
ידואם נתפוס שבטול הוא רק בשלילה תתורץ ממילא קושית התוס' בב"מ (ו' ע"ב), שמקשין על הא דאמרינן שם: "קפץ אחד מן המנויין לתוכן – כולן פטורין" בתימה, דליבטל ברובא וליחייב במעשר? ומובן שלפ"ז אין קושיא כלל, כי הבטול יכול רק לשלול ולא לחייב, ואע"פ שיתבטל לא יהיה מחוייב במעשר.