מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יב; חיוב ושלילה 70
אועי' בביצה (ל"ז ע"ב) "אתמר, שנים שלקחו הבית ובהמה בשותפות, רב אמר, חבית מותרת ובהמה אסורה, ושמואל אמר הבית נמי אסורה, מאי קסבר רב, אי קא סבר רב יש ברירה, אפילו בהמה תשתרי, אי קסבר אין ברירה, אפילו חבית נמי אסורה? לעולם קסבר יש ברירה, ושאני בהמה דקא ינקי תחומין מהדדי" ונראה, שיש הבדל בין שותפות בדבר דומם לבין שותפות בדבר חי. ואפילו אם נימא דשותפות בקרקע, למשל, הנה חציו לזה וחציו לזה, ובאמת כפי המבואר בירושלמי בב"מ (סוף פרק הבית והעליה) "כותל שבין שתי מחיצות שנפל חד אמר, מחצה לזה ומחצה לזה וחד אמר, כולו לזה וכולו לזה, משמע שרב סבר, ששותפות הוי חציו לזה וחציו לזה, הנה בבהמה לא שייך זה מצד "דקא ינקי אהדדי" ואיננו דבר ששייך בו הגדר חלוקה אפילו באופן ציורי, וזהו דקא משמע לן, שכל המושג ברירה הוא "אגלאי מלתא למפרע", אבל במקום שהמלתא בכלל לא אפשרית אפילו בציור שם לא שייך המשוג ברירה.
בוזהו ההבדל בין שותפות בחבית ובין שותפות בבהמה, שבחבית אע"פ שלא נתחלקה בבין השמשות, אבל גם אז היה בזה ציור של חלוקה, ושייך להגיד אח"כ כשחלקו ביניהם יש ברירה לא כן בבהמה שכל זמן שהיא חיה אין בכלל המושג חלוקה אפילו בדרך ציורי, שם לא שייך להגיד איגלאי מלתא למפרע כי המלתא לא נתנה אפילו לציור.
גובאופן שכזה המחלוקת בחטאת השותפין כשמת אחד מן השותפין שבמס' הוריות הנ"ל, הנה אפילו למי שסובר שאין חטאת השותפין מתה, אין מזה ראיה לשותפות בדומם או בצומח.