מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יב; חיוב ושלילה 71
ארמב"ם פ"ב מהל' גניבה (הלכה ג') "הגונב פטר חמור של חברו קודם שיפדה משלם תשלומי כפל לבעלים, שאע"פ שאינו עכשיו שלו ראוי הוא להיותו לו אחר שיפדה".
בוקשה לי לפ"מ שמבואר במס' פסחים (כ"ט ע"א), דדבר שאינו ממון עכשיו ויהיה ממון רק לאחר זמן כמו חמץ הקדש בפסח שזה נקרא גורם לממון, ומאחרי שאנו פסקינן גורם לממון לאו כממון דמי מדוע ישלם כפל? ואע"פ ששם יש זמן קבוע וטרם שעבר הזמן, אחר הפסח, אין לזה עצה שיהיה ממון, משא"כ כאן שיכול בכל זמן לפדותו, אבל בודאי שאין הבדל כמה זמן צריך לקחת עד שיהיה ממון, ומי שסבר גורם לממון לאו כממון דמי אם יאכל חמץ של הקדש במועד אפילו בסוף הפסח ג"כ לא ימעול מפני שאנו מביטים על הדבר "באשר הוא שם", וג"כ הלא ס"ס הפדיה צריכה לקבוע איזה זמן והדרא קושיה לדוכתה?
גועיין במנ"ח שמעיר, שבאמת אם לא ידוע שכלו לו חדשיו להחמור דהיינו י"ב חודש לא מהני פדיון לפני ח' ימים שיוצא מכלל נפל, וברמב"ם ובמשנה משמע שתמיד אם גונבים פטר חמור משלמים כפל, אע"פ שעדיין לא היה ראוי לפדיה אלא מה שאחרי זמן יהיה ראוי לפדות, והקושיה הנ"ל עוד מחוזקת יותר?
דאך באמת בפטר חמור שיש בזה דין פדיון גם כן יש להסתפק, אם הפדיון הוא בתור קנין או בתור פטור כלומר, אם להפדיון יש מושג חיובי, כי עצם החמור שייך מקודם להכהנים, וכמו כן האיסור הוא הוא איסור עצמי, וע"י הפדיון יוצא החמור מרשות שבט הכהונה ונכנס לרשות הבעלים, וזה ג"כ משמש בתור סבה לסלק את האיסור, או שיש בזה רק מושג שלילי, שכל האיסור הנאה בא מצד חסרון הפדיה וכשפודה אז ממילא אין יסוד להאיסור, שזאת אומרת שהפדיון פועל רק בשלילה.
הוהנה לכאורה יש להביא ראיה מהא דמבואר בגמרא, דאם מת החמור קודם הפדיון כיון דאין מועיל פדיון לאחר מיתה אז החמור אסור בהנאה ומשמע מזה שהפדיה הוא מושג חיובי ומשמעת בתור מתיר להחמור, וכוון שאין אפשרות מציאותית להפדיה זה ממילא האיסור קיים, אבל אם נימא כהצד השני, שאדרבא אי-הפדיה זהו יסוד האיסור, הנה היינו צריכים לומר שכשאין פדיה במציאות, ממילא אין איסור, אך כמובן שבכ"ז ראיה ברורה אין מכאן.
ווהדין כפי המבואר בגמ' בכורות (י"א א') הוא דהפודה פטר חמור של חברו אפילו בלי דעת בעלים דפדיונו פדוי ואין צריכים בזה לדעת בעלים. ובתוס' הקשו דם מאי שנא בפ"ח דפשיטא לן כנ"ל מ"ש גבי תרומה דמספקינן לן בנדרים (ל"ד ע"ב) אם יכול לתרום משלו על של חברו בלי דעת בעלים? וחלקו שם בין שני דברים האלה והרמב"ם בפ"ד מהל' תרומות (הל' ב') פסק ג"כ גבי תרומה דא"צ דעת בעלים. ועי' במל"מ שאומר שלשיטת הר"מ אין הבדל בין תרומה לפ"ח, ומכיון שבפט"ח פסקינן דיכול לפדות משלו על של בעה"ב, הוא הדין בתרומה.
זוהנראה שהמחלוקת היא בהחקירה הנ"ל, שאמנם גם המושג שליחות בא בעיקר בדברים חיוביים ולא בדברים שליליים, ועל כן ברי לנו שאם אחד ישלם חובו של חברו שלא מדעתו שבודאי נפטר הלוה מזה, ולאו דוקא מטעם שליחות או זכיה, אלא מפני שבכלל אין צורך בזה בשליחות, כי כאן העיקר הוא השלילה שבדבר לסלק את החוב, וע"כ בודאי שיקיים הלוה ע"י כך את המצוה של פדיית בע"ח, אע"פ שלא מאליו שלח, כי, כאמור, אין צורך בזה בשליחות כנ"ל.
חוממילא לענין פ"ח כשפודה אחר שלא מדעתו תלוי זה בהחקירה הנ"ל, אם יש להפדיון מושג חיובי או משוג שלילי כנ"ל.
טוהרמב"ם שפוסק, שגם בתרומה אם תרם משלו על חברו אין אנו צריכים לשליחות לשיטתו אזי לכפי שבארנו בספרנו ד"מ דהק"ד שמעתתא ז' (בהפרקים האחרונים) שלדעת הרמב"ם כל האיסור טבל הוא מצד החלק תרומה שבו, והפרשת תרומה לפ"ז איננה משמשת בתור מתיר באופן חיובי אלא באופן שלילי, שע"י ההפרשה אין היסוד של האיסור, וממילא גם בתרומה כמו בפ"ח כשתורם משלו אין אנו צריכים לשליחות דוקא כנ"ל.
יועי' במנ"ח שם שמאריך בפ"ח של קטן שתופס בפשיטות דהקטן בעצמו לא יכול לפדות מפני שאינו בר קנין, ושואל שלפ"ז גם אחר לא יוכל לפדות עבורו כיון דאין שליחות לקטן? אך לפ"ד שזהו רק בגדר פטור מובן, שעצם היסוד הזה, שקטן לא יוכל לפדות אינו מוכרח כלל וכלל.