מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יב; חיוב ושלילה 72
אהנחנו בהתחת המדה הזו, שתמיד יותר קל הדבר לשלול מאשר לחייבו ועל היסוד הזה בנויה הסוגיא במנחות (ק"ב א') "אלא אמר רב אשי, מעילה אטומאה קא רמית, מעילה משום קדושה ולאו קדושה היא, לבתר דפקעה לה קדושתה. במאי הדרא רכבא לה, טומאה משום אוכלא ולאו אוכלא היא, כל היכא דאי בעי זריק מצי זריק ליה משוי ליה אוכלא ולא מטמא טומאת אוכלין", היינו שבא לנמק, הבדל הדינים של מעילה וטומאת אוכלין, שלענין מעילה הדין הוא שאפילו נשפך הדם לפני זריקה אין מועלין מטעם שכל העומד לזרוק כזרוק דמי. ולענין טומאת אוכלין, אע"פ שגם שם הוא הכלל שכל העומד לזרוק כזרוק דמי, ואחר השחיטה מטמא טומאת אוכלין מצד הנ"ל, והדברים לכאורה בלתי מובנים ועי' ברש"י ותוס' שם, אכן באמת גם כאן ההבדל הוא בין שלילה לחיוב זאת אומרת, שיש הבדל בין אם אנו צריכים להשתמש בכל העומד לענין דבר שלילי ובין כשאנו רוצים להשתמש בזה לענין דבר חיובי, במעילה אנו משתמשים בהכלל של כל העומד לשלול שלא תהא בזה מעילה, ולענין טומאה להיפך אנו משתמשים בהכלל הזה לחיוב, לקבוע על זה שם אוכל שיטמא טומאת אוכלין. וכאשר, כאמור, השלילה היא תמיד יותר קלה מהחיוב, ע"כ נשללה המעילה אפילו אם נשפך הדם אחרי כן, ולא כן לענין טומאה שאנו רוצים להשתמש בהכלל של "כל העומד" לחיובו של דבר כנ"ל, יש בזה הגבלה. שרק אז אפשר להשתמש כשלא נשפך הדם ולא בנשתפך הדם.