מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — ב; סבה והעדר הסבה 16
אאמרנו, דבטומאה וטהרה אפשר לדעת תמיד מהי הסבה הגורמת ומהו העדר הסבה, כלומר, דלכתחילה בודאי מעשה הטומאה היא הסבה הגורמת לטומאה, ואחר כך, כשכבר באה הטומאה, הנה הטהרה במקוה היא הסבה הגורמת לטהרה, אבל לפעמים שגם בזה גופא נופל הספק מהי בזה הסבה ומהו העדר הסבה.
בלמשל, בזב וזבה שצריכים לישב שבעה נקיים וראיה באמצע סותרת וצריכים להתחיל מחדש, שיש להסתפק, אם הראיה היא סבה לטומאה חדשה, כלומר, דמקודם הועמדה עליהם רק טומאה של שבעה ימים לבד, אלא דהראיה היא סבה להעמדת טומאה חדשה שוב על שבעה ימים, ונמצא לפ"ז, דהראיה היא סבה לטומאה ואי הראיה היא העדר הסבה, או להיפך דה"נקיים" - העדר הראיה - הוא סבה לטהרה, כלומר, דאפשר שבזב כשראה שתי פעמים וזבה כשראתה שלש פעמים חלה עליהם טומאה עולמית אלא דה"נקיים" המה המטהרים והמסלקים את הטומאה, וממילא כשרואים באמצע אין זה בבחינת סבה אלא בבחינת העדר הסבה.
גוכבר הארכתי בזה בספרי דרך הקודש ח"א (ש"ג פ' כ') שאנו מוצאים בזה מחלוקת הראשונים, וביחוד הנ"מ מזה לענין חזקה, אם כשהתחילו לספור שבעה ימים נקיים נחשבים בחזקת טהרה או בחזקת טומאה שאנו מוצאים בזה מחלוקת רש"י ותוס' בזבחים (כ"ט ע"א).