מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — ב; סבה והעדר הסבה 17
אאמרנו, דזה ברור דמעשה הטהרה, זאת אומרת, טבילת המקוה היא הסבה הגורמת לטהרה וממילא שלילת הטהרה במקוה היא רק העדר הסבה, אבל באמת גם זה אין עדיין ברור בודאי. עי' במלמ"ל (פ"ט מהל' איסורי ביאה הל' ל"ב) על מה שפסק הרמב"ם שם "שלש נשים שלבשו חלוק אחד זו אחרי זו ואח"כ נמצא עליו כתם - וכו' - כולן טמאות, ואם בדקה אחת מהן עצמה מיד ומצאה עצמה טמאה הרי השתים טהורות" משום דתולין את הקלקלה במקולקל.
בוכתב על זה הרב הנ"ל "דדוקא לזבה בתוך ימי זיבתה ולנדה בתוך ימי נדתה הוא דתולה בהן לרשב"ג, אבל אם עברו ימי הזיבה אף שעדיין לא טבלה אינה תולה לה - וכו' - וטעמא דמלתא, משום דדוקא בנדה בתוך ימי נדתה ולזבה בתוך ימי זיבתה, שעדיין טומאה הראשונה קיימא, תולין בה אע"פ שמפסדת, אבל כשעברו ימי נדתה או ימי זיבתה, אע"פ שלא טבלה מ"מ טבילתה הראשונה כבר פקעה, אלא שגזירת הכתוב הוא דבעי טבילה, ואם אנו תולין בה אנו מביאין לה טומאה חדשה, ומאי חזית דנטמא לזו מחדש ולא לזו ומש"ה שתיהן מקולקלות".
גובכן לפי דבריו, הנה, לא הטבילה במקוה הסבה לטהרה, אלא להיפך: דאי הטבילה מטיל עליהם טומאה חדשה, ואמנם זה לא יתכן רק בנדה וזבה וכדומה, דהטבילה אפשרית רק אחרי זמן ידוע, ורק זה אם נתפוס דהזמן, כלומר, הז' נקיים בזב וזבה, זהו הדבר המטהר. וממילא עלינו לומר, דשלילת הטהרה במקוה היא היא שמטילה עליה טומאה חדשה.
דויכנס זה להמדה של "שתי סבות" שתבוא אצלנו אחרי זה, שזאת אומרת, דבמקום שיש "שתי סבות" למשפט אחד יש הרבה פעמים שסבה אחת באה בתור סבה חיובית והשניה רק בתור דבר שלילי, וג"כ אם הנקיים המה סבה לטהרה, הנה אז טבילת המקוה בא רק בתור דבר שלילי, שזאת אומרת, שע"י שלילת הטהרה במקוה באה עליה טומאה חדשה.
הוגם זה עלינו לומר, דלאותם הראשונים הנ"ל, הנה הגדר חזקה בכל מקום הוא פשוט שלילת המעשה, ולא כפי שביארנו בשיטת הרמב"ם, דהוא מטעם דנשאר תמיד הצד של העדר הסבה, דא"כ כל הדין דחזקת טומאה בנדה וזבה, כשמספקינן אם טבלה במקוה כשירה או לא, נפל בבירא, דהא העדר הסבה בזה גורם אדרבא לטהרה.
ווכעין זה הוא המחלוקת של התנאים אי מחוסר כפורים דזב כזב דמי או לא עי' בזבחים (י"ז ע"ב), דגם שם המחלוקת הוא באותה החקירה אי הכפורים משמשים בתור סבה גורמת לטהרה, או להיפך, דהחיסור כפורים הוא הסבה הגורמת לעיכוב הטהרה.
זוהנ"מ הוא כמו שאמרו בתוס' שם לענין פסח הבא בטומאה, דלא יאכלו ממנו זבין וזבות וג"כ לענין טומאה דחויה בצבור, דבשני הדברים הללו אנו מבדילים בין טומאה היוצאת מגופו לטומאה סתם, ואם לענין קדשים הכפורים הם בתור סבה גורמת לטהרה, הנה כ"ז שלא הביאו הכפורים עדיין זה בכלל טומאה היוצאת מגופו, ולא כן אם נאמר כהצד השני.