מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — ב; סבה והעדר הסבה 18
אהחקירה הידועה בגדר איסור טבל אם זהו איסור עצמי ככל איסורין שבתורה, או דהוא רק איסור תערובות, מצד התרומה והמעשרות שבו, חקירה זו מביאה גם לחקירה בגדר ההיתר שנעשה ע"י הפרשת התו"מ אם זהו בתור סבה גורמת, כלומר, דהפרישה היא הסבה להתיר את מה שהיה אסור, או דזהו רק העדר הסבה של האיסור, דאם נימא כהצד הראשון בגדר האיסור טבל ע"י ההפרשה משמשת סבה היתרית, אבל נימא כהצד השני, לא בעינן בזה רק העדר הסבה של האיסור, דכל עיקרו אינו בא אלא מצד התערובות שבו, וכיון שנתבטלה הסבה ממילא בטל המסובב.
בובספרנו "דרך הקודש" (ש"ז) הוכחנו דבזה יש מחלוקת הרמב"ם והראב"ד, דהראב"ד סובר כהצד הראשון והרמב"ם סובר כהצד השני.
גובזה מיושבת הקושיא הידועה על הרמב"ם, שבנגוד לסוגית הגמ' בריש נדה, דאמרינן דמחלוקת ר"ש ורבנן הוא גם במקוה שנמדדה ונמצא חסר, וגם בהיה בודק את החבית להיות מפריש עליה תרומה ואח"כ נמצא חומץ, דלרבנן בשניהם מוקמינן אחזקתייהו חזקת טומאה וחזקת טבל, ולר"ש בשניהם ספק. והרמב"ם (בפ"י מהל' מקואות הל' ו') פסק במקוה, שכל הטהרות טמאות ודאי, ובפ"ה מהל' תרומות (הלכה כ"ד) פסק דהוא רק ספק טבל?
דאבל לפ"ד בגדר חזקה להרמב"ם וגם בגדר טבל לדידיה סרה הקושיא מאליה, דבטבל לא שייכת חזקה, כיון דהוא רק איסור שלילי, זאת אומרת, שאי ההפרשה הוא המחזיק את האיסור, ואם נעמיד את הספק על היסוד של העדר הסבה הרי אין כלל איסור, ולכל היותר אפשר שיהיה ספק, אבל לא שייך כאן לבוא בצד ודאי מטעם חזקה.
הוסוגית הגמ' להרמב"ם הוא למאן דסבירא, דטבל הוא איסור עצמי ככל איסורין שבתורה, כפי מה שביארנו שם בספרנו, דיש בזה בחקירה במהות איסור טבל גם מחלוקת תנאים.