מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יג; שלילה והעדר 9
אועפ"י היסוד הנ"ל שהעדר הדבר לא יכול להשפיע כלום על הדבר, יתבארו לנו הרבה ענינים באיסור והיתר ובחולין וקדשים. האיסור גורר הרבה פעמים את ההיתר שיאסר גם הוא, אבל אין ההיתר גורר את האיסור.
בלמשל קי"ל "אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, אבל כשיש לו שותפות בגויה יכול לאסור כמבואר בחולין (מ"א ע"א) ועי' ברש"י שם שדעתו דהוא אוסר גם את חלקו של השני, ולא כתוס' שפירשו שהאיסור הוא רק משום מדומע, וע"כ משום דחלק האיסור גורר גם את ההיתר ומדוע אין אנו אומרים את ההיפך? אלא משום דאיסור והיתר המה בבחינת דבר והעדר הדבר, כי דין ההיתר אינו דבר אלא העדר הדבר, זאת אומרת שההיתר הוא רק העדר האיסור כאשר כבר ביארנו בספרנו ח"א במדה ד' "הסבה והעדר הסבה" (אות כ'), שכל מושג ההיתר הוא שאין בזה שום דין מיוחד וממילא הוא מותר, אבל את האיסור מובן לא נוכל לתפוס במושג של העדר דין ההיתר, ובשביל כך רק האיסור יכול לגרור את ההיתר ולא להיפך.
גוככה ג"כ קדשים וחולין הם בבחינת דבר והעדר הדבר, דין הקדשים זהו הדבר, והחולין – העדר הדבר, וכשאין דין הקדשים ממילא הוא חולין. באופן שגם את החולין אנו תופסים במושג של העדר דין מיוחד, אבל כמובן שלא נתפוס את הקדשים במושג של העדר חולין, ובשביל כך יש דין של "פשטה קדושה בכולה" ואם אמר "רגלה של זו עולה כולה עולה", ואפילו מי שחולק על זה מודה כשמקדיש אבר שהנשמה תלויה בה שפשטה קדושה בכולה כמבואר בקדושין (ז' ע"א), ומדוע לא נאמר להיפך, שפשטו חולין בכולה? אלא ג"כ כנ"ל, שאין העדר הדבר יכול לגרור את הדבר מפני שזהו תרתי דסתרי כי ההעדר לא יכול לגרור.
דוזהו ג"כ המושג של אקבע איסורא, שאף למ"ד שעל חתיכה אחת לא מחייבים אשם תלוי, בכ"ז חייבים על חתיכה אחת משתי חתיכות מטעם דאיקבע איסורא, וככה פשיטא להו להאחרונים, שאף להרמב"ם ושאר ראשונים שסוברים שספיקא דאורייתא מה"ת לקולא, בכ"ז מודים בחתיכה אחת משתי חתיכות מטעם איקבע איסורא הנ"ל, ולכאורה כמו שאיקבע איסורא הלא ג"כ איקבע היתירא? אלא ג"כ מפני שאיקבע נאמר על דבר ולא על העדר הדבר כמובן.