מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יג; שלילה והעדר 14
אואמנם גם מושג אונס שהגדרנו במדת "החיוב והשלילה" על יסוד המדה הזו, כלומר, שאונס מועיל רק לשלילת הדבר ולא לחיוב הדבר, הנה באמת שייך יותר למושג של העדר. כי כפי שביארנו שם, הנה האונס לא רק שאינו מועיל לגרום חיוב חדש אלא ג"כ אינו יכול לגרום פטור חדש, אם היה מחויב מקודם, ויש להוכיח את זה מהא דאונס אינו מועיל בשום מקום לענין קיום התנאי, כלומר, שנגיד שאם לא היה יכול לקיים את תנאו מחמת אונס שיחשב כאילו קיים אפילו במקום שקיים התנאי מביא לידי פטור, כאשר כבר הארכנו בזה בהמדה הקודמת, ושמע מינה כנ"ל, שגם פטור חדש לא יכול האונס לגרום. ואע"פ שהפטור כשהוא לעצמו הוא מושג שלילי, אלא שכאמור האונס איננו גם כן מושג שלילי אלא מושג של העדר הדבר, כלומר, שכל דבר הנעשה באונס יש בו משום העדר התוצאות.
בבאופן שגם באונס גופא אנו רואים את ההבדל בין הדבר השולל ובין העדר הדבר, כי האונס לא יכול לשמש בתור דבר השולל לשלול מזה דבר שהתהוה, אלא רק גורם להעדר התוצאות של הדבר שעשה ע"י אונס, בקצור להעדר הדבר.
גומזה אנו רואים ג"כ את הכלל ההגיוני הזה: שכשם שאי אפשר ללמוד את החיוב מהשלילה מפני שיותר קל תמיד לשלול מאשר לחייב, כך אי אפשר ללמוד את הדבר השולל מהעדר הדבר.
דואם כל המקור לאונס הוא מ"ולנערה לא תעשה דבר", ושם הרי מדובר על העדר הדבר שהמעשה שעשתה הנערה היא בבחינת העדר הדבר שאינו מביא לשום תוצאות, וממילא אי אפשר ללמוד מזה שג"כ האונס ישמש בתור דבר השולל לסלק חיוב שכבר התהוה, או אפילו מה שמתהוה רק עכשיו אם להחיוב יש סבה ממקור אחר זולת מהמעשה שנעשה באונס, דוגמת הבעיא בריש כתובות שבחלה הוא יתחייב במזונות שכבר בארנו בספרנו ד"מ דהק"נ ש' ה' (פ' ט"ו) שהספק הוא, אם חיוב המזונות בא מצד הגיע זמן, או מצד "הלא נישאו", ולהצד הראשון כבר לא שייך בזה אונס כיון שסבת החיוב לא בא מצד המעשה של אונס, מצד ה"לא נישאו", אלא מצד "הגיע הזמן", ואע"פ שכאן לא שייך להגדיר את זה במוקדם ומאוחר, כלומר, להגיד שהאונס לא יכול לפטור חיוב שכבר נתהוה, אלא ההגדרה היא כנ"ל, שהאונס לא יכול לשמש בתור דבר השולל לחיוב שיש לו סבה אחרת, והאונס גורם רק להעדר הדבר, להעדר התוצאות.