מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יג; שלילה והעדר 16
אובזה אפשר לנו לתת טעם לשבח בהא דמשמע דבחליצה אין הכלל של "אין דבר שבערוה פחות משנים", כאשר כבר האריכו האחרונים להוכיח מהגמרא ביבמות (קי"ד ע"א) מעשה באחד שחלץ בינו לבינה בבית האסורים ובא מעשה לפני ר"ג והכשיר, והגמרא מקשה על זה רק את השאלה בינו לבינה מי ידענא? אמר רק יהודא אמר שמואל, לעדים רואים אותו מבחוץ" אבל אין אנו באים על זה כלל מטעם "דבר שבערוה" ויגעו כולם לבאר מהו ההבדל בין גט לחליצה?
באכן לפ"ד גם ההבדל בין גט לחליצה הוא הבדל בין דבר שלילי ובין העדר הדבר. כי הנה עיין בתוס' ריש גיטין (ב' ע"ב) ד"ה מידי דהוה שכתבו "ומיהו יש לומר, דהכי קאמר, עד אחד נאמן באיסורין להתיר דהא דבענין תרי הני מילי לאסור דחד לאו כל כמיניה".
גואמנם אחר כך מקשה בגמרא גם על זה מטעם ד"אין דבר שבערוה פחות משנים", ומובן שהשקלא וטריא בזה הוא עפ"י היסוד הנ"ל, שאיסור הוא מושג של דבר חיובי, ומקודם חפצה הגמרא להגיד, שבאמת יהיה חילוק בין קדושין לגיטין, שרק קדושין הוא בכלל "דבר שבערוה" כמו "ערות דבר", שמשם המקור ש"אין דבר שבערוה פחות משנים", שהמדובר הוא לאיסור, וככה גם כן הקדושין שבאים לאוסרה אכולי עלמא, ולא כן גיטין שבאים להתירה והיתר הוא דבר שלילי, ואע"פ שכבר הארכנו להוכיח בח"א במדת "סבה ומסובב עצם והסתעפות" שההיתר לאחרים הבא ע"י הגט אין זה בבחינת דבר המסתעף ממילא, אלא שעצם הגט פועל שני דברים גם לסלק את האישות של הבעל וגם להתירה לאחרים, אין מכאן סתירה כי ס"ס עצם מושג ההיתר הוא מושג שלילי כנ"ל. – והנחת הגמרא אח"כ, שגם זה הוא מטעם דאין דבר שבערוה, הוא כנ"ל, דגם דבר שלילי הוא בכלל "יקום דבר".
דאבל כל זהו בגט שהוא בכלל דבר שלילי, ולא כן בחליצה שהוא בכלל העדר הדבר, כלומר, בגט בודאי לא נגיד שלכתחילה התהוו הקדושין רק עד יום הגט, כנ"ל, אבל בחליצה השכל מחייב לאמר שלכתחילה הועמדה הזיקה רק עד החליצה.
הכי כבר דברנו בספרנו ח"א מדה א', שיש מחלוקת רבתי בהתלמודים גופא, במהות הדברים זיקה יבום וחליצה, שיש לחקור, אם מפני הדין של יבום וחליצה באה הזיקה, או להיפך, שכל הדין של יבום וחליצה בא מכח הזיקה, כלומר, מהי בכאן הסבה ומהו בכאן המסובב. והנה לא מבעיא להצד הראשון, בודאי לא שייך להגיד, שהחליצה שוללת את הזיקה, כי הלא הזיקה כל עיקרה איננה רק דין ההמתנה להחליצה וכשבאה החליצה נתמלאה המטרה והזיקה איננה במציאות, אלא אפילו אם נגיד כהצד השני, שהדין של יבום וחליצה בא מכח הזיקה, גם אז ההבדל בין גט ובין חליצה מובן מאליו, כי ס"ס אפשר לתפוס את האישות כשהיא לעצמה בלי הדין של גט, אבל אי אפשר לתפוס את הזיקה בלי הדין של יבום וחליצה, וכשבאה החליצה ממילא יש העדרה של הזיקה.
וובזה תלוי באמת המחלוקת בירושלמי ביבמות חלק ג' (הלכה א') בין רב ושמואל, "רב אמר, חליצה היא קנין, ושמואל אמר, חליצה פטור".
זוהירושלמי בעצמו מסביר את זה בדברים ברורים שאומר שם וגם בפ"א (הלכה א') "מה בין" חולץ ומה בין מגרש? – כלומר, ששואל בטעמא של המשנה שהחולץ ליבמתו ונשא אחיו את אחותה ומת חולצת ולא מתיבמת, המגרש את אתו ונשא אחיו את אחותה ומת פטורה, ושואל מהו ההבדל? "א"ל, את סבר חליצה קנין, אינו אלא פטור" והוא עפ"י היסוד ההגיוני שכבר כתבנו במדה זו, שהכלל שכח הפועל בנפעל הוא רק כשהפועל באופן חיובי. וע"כ כשמגרש למשל אין אנו אומרים שלא הוקבעה אישות מעולם להזמן של אחרי הגירושין, אלא להיפך, יען שהאישות חלתה לעולם, לפיכך היא צריכה לגט כדי להתיר את האיסור אשת איש שנתהוה עליה, אבל לא כן בחליצה, שכפי שביארנו, עצם הזיקה זהו שהיא זקוקה לחליצה, וממילא לא הוקבעה זיקה למפרע רק עד שעת החליצה.