מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יג; שלילה והעדר 17
אהרבה פעמים נופל הספק אם הלבטי על הדין כעל תוצאה שלילית או כעל העדר התוצאות.
בלמשל, הדין של מודה בקנס פטור מפני הכתוב "אשר ירשיעון אלקים פרט למרשיע את עצמו" שהספק נופל ממילא, אם זו היא תוצאה שלילית, שההודאה פוטרת את החיוב ומסלקת אותו שמכיון שהרשיע את עצמו התורה מוחלת לו, או דזהו העדר התוצאות, כלומר, דרק בממון ההודאה היא סבה לחייבו, אבל בקנס אין זו סבה לחיוב וממילא הוא פטור.
גוכבר אמרנו ב"המבוא" דבזה היא מחלוקת רב ושמואל, אם מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור או לא, שמובן, שלהצד הראשון אין נ"מ אם באו עדים אח"כ דס"ס ע"י הודאתו כבר נפטר, אבל להצד השני הנה רק אז מודה בקנס פטור כשאין סבה אחרת המחייבתו, אבל כשבאו עדים אחרי כך אם אינו מחויב מצד הודאתו הוא מחויב מצד העדים.
דומכיון דקי"ל מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור, שמע מינה דההודאה גורמת פטור. אבל עדיין יש להסתפק, אם במודה בקנס יש רק סבה גורמת לפטור וזולת זאת יש בקנס מהגדר דהודאת בע"ד כבכל ממון, או דבאמת יש בהודאה בקנס שני דברים: א) העדר התוצאות שההודאה איננה גורמת חיוב, ב) והיא גם סבה לשלילה, לגרום פטור, ואז הציור הוא כך: אם לא באו עדים אין אנו משתמשים בההודאה בתור סבה גורמת לפטור, אלא פשוט שאין כאן סבה לחיוב, ואם באו עדים אח"כ אז אנו זקוקים לההודאה בתור סבה לפטור.
הונ"מ במקום שמפני איזה מקרה שהוא אין ההודאה גורמת פטור אם יהיה מחוייב מטעם הודאת בע"ד.
וויש בזה מחלוקת הפוסקים, ע"י בש"ך י"ד ס' רס"ז (ס"ק י"ב) שתפס, דבזה"ז שהודאתו איננה פוטרת משום דאין לנו ב"ד מומחין, בכ"ז ג"כ הודאתו לאו הודאה היא לחיוב, אבל בח"מ ס"א (ס"ק ט"ו) סותר את עצמו ותופס לדבר פשוט, דבזה"ז אמרינן גם בקנס הויא הודאת בע"ד כמאה עדים לחיוב.