מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יג; שלילה והעדר 18
אאכן אם גם נניח דבמודה בקנס יש גם שני הדברים כנ"ל, עדיין יש להסתפק בההעדר הסבה של מודה בקנס, אם זה בא מצד דבקנס אין אנו מאמינים לו על הודאתו כמו שמאמינים אותו בממון. או דאע"פ שמאמינים לו, בכ"ז דין הוא דלא מחוייב מטעם הנאמנות לבד כ"ז שאין עדים ממש.
בונ"מ, אם תהיה נאמנות להתובע מצד אחר שבאה לא מצד הגדת עדים ולא מצד הודאת הנתבע. למשל מצד מיגו שיש לו להתובע, אם יהיה מחוייב או לא.
גוידוע שזו היא מחלוקת עתיקה בין הראשונים, הראב"ד והרמב"ן כמבוא בס' הזכות (ס' כו'), שנחלקו היכי דתפס התובע שלא בעדים דיש לו מיגו אי בעי אמר להד"ם, שהראב"ד חפץ לומר, דכיון דמודה בקנס פטור גם מיגו לא יועיל, והרמב"ן תופס לדבר פשוט, דזה נקרא שפיר, אשר ירשיעון אלקים, כי "זה לא עפ"י עצמו מתחייב אלא לזה אנו מאמינים שאמר נתחייב לי קנס ותפסתי משלו לתשלומי קנס שלי".
דוהנה אם היינו אומרים כהצד הראשון שבחקירתנו השניה הנ"ל, בודאי שלא שייכת בזה שום מחלוקת, דהא לפ"ז מלבד החידוש שע"י מה שמרשיע את עצמו התורה מוחלת לו, אין שום הבדל בהדברים הקובעים את החיוב בין ממון לקנס, א"כ איזה הבדל יש במיגו בין ממון לקנס, וכיון דאין לבוא בנ"ד מצד מרשיע את עצמו כמובן, בודאי שהמיגו מחייב אותו בקנס כמו בממון, אבל כנראה ששניהם, גם הראב"ד וגם הרמב"ן, סוברים כהצד השני, שבמודה בקנס יש גם הדין שההודאה אינה גורמת חיוב, אלא שחולקים אם זה בא מחוסר נאמנות, וממילא כשיש מיגו הוא מחויב, וזוהי סברת הרמב"ן, או שבכלל אין חיוב בקנס בלי עדים, וממילא גם מיגו לא מועיל.