מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יג; שלילה והעדר 19
אוהנה בקצוה"ח ס' א' (ס"ק ח') מקשה לשיטת הרמב"ן דמיגו מהני בקנס מהא דב"ק (ע"ד ע"ב) ב"מעשה בר"ג שסימא את עין עבדו והיה שמח שמחה גדולה, מצאו לר' יהושע, אמר לו, אי אתה ידוע שטבי יצא לחירות וכו' אמר לו, אין בדבריך כלום, שכבר אין לו עדים", ולשיטת הרמב"ן יהיה נאמן במיגו דאי בעי משחרר ליה כמו שאנו אומרים בגיטין (מ' ע"ב) דאם אמר עשיתי פלוני עבדי בן חורין הוא נאמן במיגו דאי בעי משחרר ליה?
בובקצוה"ח משיב, כיון דאין מיגו להתובע אלא להנתבע שוב הוה ליה כמרשיע את עצמו.
גאכן לפי דברינו התירוץ אינו מספיק, דהא כל הטעם של אלה הסוברים דמיגו מהני הוא משום דמפרשים דהא דמודה בקנס פטור הוא מטעם דאין אנו מאמינים לו על הודאתו, וא"כ אחת היא לנו, אם המיגו הוא מצד התובע או מצד הנתבע, דס"ס אם אין אנו מאמינים לו מטעם הודאתו נאמין לו מטעם מיגו? אולם באמת לפי ההלכה שמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור, וכפי שאמרנו דלדידיה ההודאה לא רק שאינה מחייבת, אך גם פוטרת, ממילא לא קשה, דהא לכאורה לפי זה קשה מה שאומר הרמב"ן בנימוקו שמועיל מיגו משום "שלא פטרה התורה בקנס אלא שלא היה חייב אותו מתחילה עפ"י עצמו" וכו' מ"ש זה ממודה בקנס ואח"כ באו עדים, דגם שם לא עפ"י עצמו מתחייב אלא ע"י העדים, וע"כ משום דההודאה לא רק שאינה מחייבת, אך גם פוטרת, וא"כ ה"נ גבי מיגו?
דאכן ההבדל הוא פשוט, דאמנם ההודאה פוטרת, אבל במה דברים אמורים כשלא הוקבע חיוב מקודם, כי הלא כשההודאה באה אחרי עדים אינה מועלת כלום, וזהו שאמר הרמב"ן דכיון דלהתובע יש המיגו, הנה טרם שהוא מודה כבר נתחייב ותו כבר אינה מועלת ההודאה גם לפטור, אבל כשהמיגו הוא רק להנתבע, הנה אע"פ שאי אפשר להשתמש בכאן מצד דההודאה אינה מחייבתו כנ"ל, אנו באים בזה מטעם דההודאה פוטרתו.