מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יג; שלילה והעדר 29
אגם החקירה ע"ד מהותה של השחיטה, שכבר הזכרנוה איזה פעמים אגב אורחא – אם השחיטה מתרת את האיסור בחיוב, או רק על ידה מסתלק האיסור בשלילה גם חקירה זו שייכת יותר למדת שלילה והעדר, כי בכל האופנים הרי הוא תוצאה שלילית, אלא שהספק הוא, אם השחיטה גורמת לשלילת האיסור בזה שהשחיטה משמשת בתור מתיר שע"י הותר האיסור או שהיא גורמת להעדר האיסור כי על ידי השחיטה אין המציאות של האיסור.
בוהנה בנוגע לאיסור אבר מן החי שכל זמן שהבהמה היא מפרכסת שלעכו"ם יש עדיין איסור אבר מו החי ולישראל מותר אף בזמן הפרכוס, בודאי שאנו זקוקים להשחיטה בתור מתיר, זאת אומרת, שאף שמציאות האיסור עדיין קיימת, וכל אבר שלוקחים ממנה הוא אבר מן החי, בכ"ז דין השחיטה הוא המתיר את האיסור הנ"ל, ובודאי ג"כ שלאחר הפרכוס כשהבהמה היא כבר מתה אז אין בה איסור אבר מן החי לא מצד שהשחיטה פועלת את ההיתר, אלא מצד העדר המציאות של האיסור, כי האבר איננו כבר אבר מן החי, אך הספק הוא לענין איסור נבלה שגם איסור זה מתבטל ע"י שחיטה, אם זהו בבחינת שלילה או בבחינת העדר כנ"ל.
גוהספק הזה נובע מספק אחר, במהות האיסור נבלה, אם האיסור בא מצד העדר החיות שכל בעל חי שנעדרה ממנה החיות הוא בכלל נבלה, או שזה מצד פעולת הנבול, כי הנבול הלא בא מאיזו פעולה אם ביד אדם ואם בידי שמים שגרמה למיתה ופעולה זו היא הקובעת את השם נבלה חוץ מפעולת השחיטה שעל זה אין איסור. ומספק זה מסתעפת החקירה הנ"ל במהותו של שחיטה, שאם נימא במהות הנבלה כהצד הראשון, שזהו העדר החיות הרי גם בשחיטה יש המציאות הזו, וע"כ אנו צריכים לומר, שדין השחיטה הוא המתיר את האיסור ויהיה בשחיטה אותו הציור של עירובין בשבת, שכפי שאמרנו למעלה, שבכל השבת יש האיסור של שבת, אלא שבכל השבת ג"כ נמשך ההיתר של העירוב, וככה אנו ג"כ הציור בשחיטה, שתמיד יש בה המציאות של נבלה, אלא שהמתיר שבשחיטה פועלת תמיד להתיר אותה, אבל אם נימא כהצד השני במהותה של נבלה, הנה מהותה של השחיטה היא בודאי מהות של העדר, כי רק פעולת הנבול אוסרת ושחיטה לא נקראת פעולת הנבול ממילא לא צריכים בזה להתיר את האיסור, אך האיסור נעדר מעיקרו, וכמו שכלפי איסור אבר מן החי השחיטה היא בבחנת העדר האיסור כנ"ל, ככה הדבר כלפי איסור נבלה כמובן.
דואמנם יש ראיה, דגם טריפה וגם נבלה עיקר האיסור הוא בהפעולה שנטרפה ונתנבלה, בטריפה מהא דמחלקינן לענין העובר בין נטרפה ואחרי כך נתעברה ובין נתעברה ואח"כ נטרפה, דבאופן הראשון מותר ובאופן השני אסור, ואם נימא דהוא איסור בעצם, איזה הבדל יש בין שני האופנים האלה, וכמו שנאסר העובר אם נטרפה אחרי שכבר נתעברה כך היה צריך להיות אסור גם אם נתעברה אחרי שנטרפה, אלא שמע מינה דכל האיסור הוא מפני הרגע שנטרפה ואח"כ הוא רק המשכת האיסור, וממילא ההמשכה הוא רק עליה, על הבהמה ולא על העובר.
הוכמובן שאין לשאול מזה דטריפה אסורה אף בתולדה כשנולדה בסימני טריפות, דמובן דאין מזה ראיה לסתור דזהו גופא, התולדה, הוא פעולת הטריפה.
וובנבילה ג"כ יש ראיה דאין זה איסור בעצם אלא בהפעולה מה שנתנבלה, מהא דאבר מן החי לא מטמא בטומאת נבלה, ואין בזה משום איסור נבלה אלא רק משום אבר מן החי, ואי נימא דאיסור נבלה הוא בעצם מה שהיא מתה, הלא גם אבר מן החי הוא במצב מיתה, אלא ש"מ דכל הגדר נבילה הוא מצד הפעולה מה שנתנבלה ולפיכך אין אבר מן החי בכלל.